חנוך ברטוב

“כיוצרים נוספים מבני דורו, אם כי בחריפות עזה יותר, יצא ברטוב כנגד הדימוי הסטריאוטיפי של הצבר. גיבוריו, בכל הגילים, מתעמתים עם הגדרת הזהות הדורית הנכפית עליהם.”

“הדבר שהכי מאפיין את ברטוב זה החום האנושי. כסופר וכאדם יש לו עניין בזולת, וזה משתקף היטב ביצירותיו. הוא סופר מאוד לא אגוצנטרי. כשהוא כותב על בן דמותו האוטוביוגרפי, הוא תמיד משלב את עצמו בתוך קשרים רחבים יותר.”

“פתאום הבינותי מדוע הוא חוזר על כך. היה כאומר: מה לי ולכל זה. אני חוצה את המלחמה ומבקש: רבותיי, חכו רגע, בבקשה, אני לא מקומי, הניחו לי לעבור.”

“אף שחבוש היה מגבעת וכל גופו נתון בתוך מעיל גדול, הכרתיו מיד. נמלאתי שמחה גדולה, שהנה ניתן לי סוף־סוף לפרוק מעצמי מועקה כבדה וסתומה זו, שעכשיו ידעתי כבר בוודאות שלא הרפתה ממני.”

“באחד הספרים, אומר הוא לבניו, קרא כי ככל שקרב אדם לקצו, חוזרים ונפרשים לפניו כל חייו כבמחזה, עד לרגע הלידה.”

“כבר שוב סתיו. וכמה עוד תקצבי כך את המספד: יום־יום, ערב־ערב, עם כל אוושה, עם כל צחוק, בדד ובתוך המון: כבר שוב – אביב. קיץ. סתיו. חורף. כבר שוב. אביב. קיץ. ושוב סתיו. שתי שנים.”

“הממונים, אם מצאו שעה להרהר בדבר, ודאי שיבחו עצמם על עומק־חזונם ועל ביטחונם בעלייה שתוסיף ותבוא, שכן ראו את הנולד וחילקו בצמצום דירות המצויות בצמצום.”

“מראות שזה אך הגיחו, פעם ראשונה, מתוך הלא־נודע, כבר מרחיקים ומיטשטשים, ומי יודע מה צפוי עכשיו.”

“אחרי היגיעות, הקרעים, ההרס, הזמן שאין להשיבו, אמצא עצמי חוזר אל המקרה. אפתח, פשוט, בטלפון מאמריקה. תכונות הרמון אף הן אינן יוצאות מן הכוח אל הפועל אלא בהישלף הנצרה. הלא־סביר, משעה שקרה, נבדל, כן, מהותית, אפילו מן הסביר ביותר, שלא קרה.”

“פה כל האקשן, כמו שהם אומרים, והאמת היא שההמולה העירונית הזאת, ולא בקיץ, כי אם מבעד לחלון הסגור והתריס המוגף, מעוררת אותו. החורף המתקרב מבשר כתיבה טובה.”

“בתוך תוכו, מסותר מעיני כול, יושב נחמן שני, עין צוננת הרואה הכול אחרת.”

“ברקים אילמים קורעים את השמיים, מפיצים אור מוזר על חשרת העבים.”

“למה זוכר הוא מה שלא היה, ואינו זוכר מה שהיה?”

“הרחוב הוא העולם הנפקח יום יום מחדש.”

“ספק מפקיר נפשי לזחילתן החדגונית של מחשבותי על עצמי, פעם בכה ופעם בכה. אני יודע היטב במה איני רוצה להרהר וכשננעצת בי אותה מחשבה, אני מוחצה בטפיחה אחת, ונפנה לעניין אחר.”

“אנחנו הננו עתודה קרבית, ואנו נמצאים כאן לשם התארגנות. כל רגע אפשר להטיל אותנו אל מול פני המערכה. ומלחמה – כל עוד לא תמה, הריהי נמשכת. ובכלל – מוסיפים המפקדים – בכלל, כל המלחמות שלנו עודן לפנינו. קדימה.”

“פרס ישראל יקר ללבי ואני לא רוצה ליצור את הרושם שזה לא חשוב לי, אבל לא לקראתו השקעתי כל כך הרבה שנים של עמל. גם אילו לא קיבלתי אותו הייתי מת כשחיוך על שפתי. אני די בטוח שכאשר תבוא שעתי ועין אחת תהיה כבר עצומה, בעין שרואה אראה דבר שמצחיק אותי.”

“החיים הם כאוס ואתה יכול לכתוב ספר בן 400 עמוד על יום אחד בחייו של אדם. חוכמת הסיפור היא אם הוא נושא בחובו איזו משמעות. לפעמים כתיבת סיפור היא דרך להיפרדות מכאב או התפייסות.”

“אני מתחיל כל ספר כאילו זה הספר הראשון שלי. אני מתקשה בהתחלה ורק ברגע שמצטלל במוחי מה שאני רוצה להגיד אני מתחיל לכתוב, ואז אני כותב די מהר. ובדרך כלל יוצא ספר שונה ממה שחשבתי.”

“אני לא הצבר המיתולוגי. אני הצבר האמיתי.”