יהודית הנדל

“הנדל אינה עוסקת במורשת הלאומית של מתים קולקטיביים אלא במורשת הסבל של מתים פרטיים. בכל שנות כתיבתה היא מתעניינת באלה שמתו, הממשיכים לחיות באמצעות מי שחיים עדיין, ובחיים הנושאים אותם בקרבם.”

“הספרות נותנת איזה טעם לחיים... אני פחות בודדה כשאני כותבת, אבל שום דבר לא מפיג את הבדידות.”

“אני יודעת לכתוב רק על המציאות הקרובה אליי, על האנשים המקיפים אותי ועל החיים שלהם.”

“התרבות הישראלית שוללת חולשה – אני לא.”

“הוא הניע את ראשו בשלילה ואמר: אני מצטער, המקום לא פנוי, הוא רק נראה ככה.”

“בגיל צעיר למדתי לדעת שעל הדברים הכואבים אין אפשרות לדבר והם נשארים חתומים עמוק בפנים.”

“האישה שישבה בחלקה השכנה הרימה קצת את פניה. אף פעם לא מאוחר לנטוע עץ, אמרה.”

“תמיד אני חושב על זה שאין לו צל, אמר האיש.”

“יהיו להם פה נעורי נצח, אמר האיש בחלקה ליד.”

“תמיד יישאר צעיר, אמרה מאירה.”

“גב' קליין הייתה מתה, ומה שהיה חי זה החפצים שלה, ודברים חיים כידוע זזים, מה שבאמת עשו החפצים, ובזריזות יתרה.”

“במעלה ההר יש חנויות עם צעצועים ומיני שוקולדים וגם מיני אורות ססגוניים בלילה ומודעות על קולנוע וילדות עם שמלות פרחים וסרטים, ובתים גדולים עם וילונות.”

“בילדותי קיבלתי פעם מתנה קופסה קטנה מקליפת עץ במבוק ובתוכה בובה שאוכלת צער.”

“ואולי היא שוכבת במיטה בבית הריק ושרה לעצמה 'הכניסיני תחת כנפך' ונרדמת תוך כדי שהיא מזמזמת, ואלוהים יודע מה היא חולמת.”

“אבל בכל זאת, בכל זאת הייתה צעקה. אחר כך אמרתי לעצמי: בוודאי, יש צעקה בעולם, ושאלתי את עצמי, מאיפה, מאיפה באה הצעקה.”