אליעזר שטיינמן

“אדם כל משך חייו, הוא נושא משך הזרע. הוא זורע אור, זורע צדקה, זורע מבטים, זורע שחוקים, זורע דמעות, זורע רננות, זורע אהבה וזורע ידידות ושלום.”

“דעתו היתה חלשה ורוחו עכורה, אפופה בושה עזה, כאילו נתפס למעשה מגונה. בושה לו כאילו עצם־קיומו הוא עבירה. חיפש בזכרונו סמוכין למרירותו ולדכאונו ולא מצא. נטרד ביותר.”

“יודע אני, כי הוא הנהו הוא, אבל יש שחוש לוחש לי, כי הוא איננו הוא אלא אחר. כל פגישה עמו נראית לו ראשונה. מן הנסיון למדתי, שיש סוג אנשים, מנדו בכללם, שאי אתה קונה את היכרותם בהתוודעות אחת בלבד, אלא צריכים להתחיל אותה בכל פגישה חדשה מבראשית.”

“לפתע נדם צחוק הגועל, חמקו עברו רבים מבני המשרצת ויתרם נהפכו לעדה נוצצת, אשר בעצם התנוצצותה גוועה כליל, ותחת רעם הזעם השתפכה ענגה רבה מפי חליל.”

“אין הוא הולך לשום מקום, ומה לו המקום שהרבים מהלכים בו? מן הדין שידעו הכול, שידעו, כי דבר אין לו עוד עם האדם. רק זכרונות יש לו עוד.”

“ואם האושר היא הרגשת החופש הגמור, מי עוד כבול כהילד, צפור זו בלי כנפים, שמעופה מרחקים ויכולתה זרת?”

“דתיות חיונית זו, המזווגת את האדם עם הכוחות הנעלמים והרוננים בטבע וביקום, הכוללת את כל הקולות ובנות־הקולות, השופעים בחלל הנצחים, ב'אחד' אדיר ונאדר.”

“עצם מציאותו של רגש הרחמים המקרב נפש לנפש הוא נס. העולם האנושי עומד על הרחמנות.”