דורון אביטל

“על התפקוד שלו עצמו אין עוררין. אחד מחברי, שהיה לידו במלחמה, תיאר את אביטל במילים 'המושיע הגדודי'. הניסיון הקרבי שלו עד אז כלל כמה פשיטות והיתקלויות, כולל חיסול חמישה מחבלים ליד הכפר מג'דל זון. אבל זו הייתה התנסות ראשונה בלחימה מתמשכת – ומבחן ראשון לפיקוד בקרב על פי דורון אביטל.”

“אני מכיר את אביטל שלושים שנה. 'מכיר' זו אולי מילה קצת חזקה מדי: היינו קצינים צעירים בגדוד 202 של הצנחנים בסוף שנות השבעים. חלפנו זה ליד זה באוניברסיטה, נתקלנו פה ושם, מסרנו ד"שים דרך ידידים משותפים לאורך השנים. זו אינה היכרות עמוקה, אבל היא נושאת מספיק גנים משותפים כדי ליצור שפה. שפה היא דבר חשוב לשנינו.”

“הנה, למשל, הטבח השני בסברה ובשתילה, ימים מעטים לאחר הטבח הראשון. לא היה טבח שני, אך האפשרות עמדה בחלל האוויר בעת שתושבים במחנות ביקשו מהצנחנים שבחוץ להיכנס אליהם. מפקד הגדוד של אביטל התנגד. המח"ט יורם יאיר יחד עם מפקד הפלוגה אביטל ו־6 - 8 חיילים, נכנסו והתקבלו כמשחררים, בזמן שהמג"ד משתרך אחריהם וממשיך להתרות בהם. ועדת חקירה הייתה משבחת את המג"ד. בשטח, נמצא שתעוזתו של יאיר הוצדקה.”

“אם אתה שואל אותי היום בדיעבד, האם צבא צריך לבצע פעולת חיסול של מנהיגות פוליטית של מדינה ריבונית בסיטואציה הנתונה, אני חושב שלא.”

“זה היה מוזר: כשהיינו בצנחנים, כל מי שהיה הולך בלי גומיות היו אומרים לו 'בוא הנה, מה אתה חושב? אתה סיירת מטכ"ל?', והנה אני מגיע ליחידה שמבחינת ההיררכיה היא הרבה יותר מקובעת. בצנחנים היה פיקוד, אבל הוא תמיד נראה אופציונלי. הייתה אווירה שהיה בה קצת אלמנט מרדני, במובן הבריא של המילה. ביחידה הם היו לטעמי יותר מדי צייתנים, ומאוד פוליטיים. יש ביחידה בדיחה מפורסמת ששני אנשים משוחחים ליד הלשכה של המפקד זה ניסיון למרד, ושלושה זה כבר מרד. לא מרד של טמפרמנט, זה יותר כאילו כל הזמן רוחשים.”

“תמיד אני נותן את הדוגמה שאני מאוד גאה בה. במבצע דיראני, האינטליגנציה שעצורה במערכת השיפוט של הלוחמים, שאחראים על החיפוי בשלב הניתוק, הייתה כל כך גבוהה, כל כך יסודית, שהם הרשו לעצמם, בסיטואציה שלפני זה היינו אומרים להם שהיא חד משמעית מחייבת חיסול, לא לפגוע באח של דיראני (שירה על הכוח הנסוג). ויש להם רסיסים מרובה הציד שלו, ובמקום לירות בו, הם מסמנים עליו את סימני הלייזר ולא יורים.”

“אני הייתי במסייעת של 202 והוא במסייעת של 890. תכתוב שאנחנו תמיד ניצחנו אותם.”

“בסיירת מטכ"ל היה אותו סיפור. צוואר הבקבוק היה זמן מנהלים. המשאב הכי יקר בסיירת מטכ"ל הוא זמן מפקד הסיירת. הוא צריך לקבל החלטות על אימונים, מבצעים עכשוויים ומבצעים בעוד שנה ושנתיים. צריך להתנהג כאילו יש לך את כל הזמן שבעולם, למרות שזמן הוא משאב יקר. אם אתה פוגש יזם ומראש אומר לו שהזמן שלך יקר מאוד ושיספר לך מהר מה הוא עושה, מה בדיוק ייצא משיחה כזו? אם אתה מקדיש שעה ליזם, תהיה הכי נדיב שאתה יכול באותה שעה.”

“להגיש לו חרב כדי שיילחם בך באופן ראוי.”

“טעיתי בניווט. אני, שניווט הוא הצד החזק שלי. לקח לי שמונה דקות להתאפס. המבצע נעצר. אני מצביא מבצע ראשון, ברור לי שהכוח השני יודע איפה הוא, ואני טעיתי. זה רגע שאי אפשר לתאר. פעלתי בניגוד לכל הכללים. אפילו עזבתי את הכוח. ובוגי יעלון, בשקט מופתי, לא נותן לאף אחד להתערב, נותן לי את כל אותן דקות יקרות, ואז ברגע אחד, פתאום הבזק, אני רואה את התצ"א מול העיניים, והכול בסדר.”

“בצוהרי היום בצידון, כשראיתי חיילים עם שכפ"צים נעים כמו ברווזים, מטרות מאוד מגושמות וחשופות, הבנתי שזה לא יכול להימשך ככה. אספתי את הפלוגה ואמרתי להם שאני לא נלחם עם שכפ"צ, ושהם יכולים לעשות את הבחירה שלהם. רק מעטים נשארו עם שכפ"צים. בהמשך היום עברנו ואדי מאוד תלול. צהרי יום בקיץ, סבך לבנוני. ואנחנו בלי שכפ"צים – מאוד מהירים, מאוד זהירים, מאוד עירניים. אני מזהה משהו, בתחושה אני מרגיש שיש שם מישהו, והייתה שם חוליה סורית שארבה על הנתיב שלנו ואם לא היינו רואים אותה ומסוגלים להגיב מהר זה היה נגמר רע.”

“אחרי הנחיתה באוואלי היה רגע מכונן: הגיעה הנחיה, שעבורי הייתה מאוד מוזרה – להילחם עם שכפ"צים (אפודי מגן, שאז היו כבדים ומסורבלים במיוחד). אף פעם לא עשינו את זה קודם. אני זוכר את התחושה של צווארון השכפ"צ שלא מאפשר לך לראות שמאלה או ימינה, והיה לי ברור שככה אני לא יכול להילחם. זה לא רק כי לא התאמנתי ככה. פעם פרופ' אריאל רובינשטיין שאל אותי על פחד בקרב. אמרתי לו שאני חששתי רק מדבר אחד: שלא אתפקד כראוי למפקד. שום דבר לא היה יותר חשוב מאשר לעבור את הדברים הללו נכון, בסגנון ראוי.”

“אם היה משהו שאהבתי בצנחנים זה היה הסוג הזה של שתקנות, בעיקר אצל המפקדים: אם אני צריך להסביר לך, טעיתי. אף אחד בצנחנים לא דיבר על אומץ לב. זה היה יצוק למערכת, ולהגיד אותו היה לעשות קלקול.”

“מאוד רציתי לסיירת, אני נווט בנשמה, אני רואה את העולם חזותית וככה גם תכננתי מבצעים... הלכתי לגדוד, ומשם כבר היה ברור לי שאני רוצה לקצונה.”