דוד שמעוני

“אל תשמע, בני, אל מוסר אב ולתורת אם אל אזן תט, כי מוסר אב הוא: 'קו לקו...' ותורת אם: 'לאט, לאט...' וסופת־אביב דוברה כן: הקשיבה, איש, לשיר הבן!”

“משק כנף, רטט גלים, קץ לשיר, האפל שותק. הערבה ישנה שוקטה ולא ידעה.”

“אז גלמוד כקדם ובודד, את עדף מכמני העריתי ברקוד חרוזים מתעלסים, בסודות צרופי השיר.”

“הדממה – סלעי ומבצרי, בצל כנפיה תסתירני משאון החיים.”

“עוד טוה בי השקיעה קוריה החרשים, אך נתנו כבר את קולן סופותי החבויות.”

“כבר החויר הלילה בחלון, כבר קרוב המשתה אל קצו, וטרם טעמתי מיינו.”

“בצבעי קשת התקשטו פתאם בכוס השבורה אז פני המים.”

“קרים כוכבי החרף, כוכבי נפשי מה חמים.”

“החשך הוא אלם וגבוליו נסתרים.”