יואל הופמן

“אני יודעת איך אפשר לעבור את המרחק הזה. בקידוש הלבנה. אתה ואני נביט אל הגוף הלבן העגול וקוי העינים שלנו יפגשו בקודקוד הירחי, על המראה הזאת שמשקפת את השמש.”

“ישאלו אותי גם תות שדה ואני אמר: גם תות שדה. ישאלו אותי גם שוקולד ואני אמר: גם שוקולד.”

“ההיסטוריה שלי מקפלת ונעלמת בתנועות פנימיות. אין לי חקי אישיות.”

“כשאני חושבת על ההזכרות אני תמהה איך דמות עצמי נכפלת.”

“כל הדברים מתרחקים ומתקרבים וחוזר חלילה.”

“סטלה מוסקוביץ הייתה ילדה יפה מאוד. היא הורידה את השלג הגדול שכיסה את רמת־גן באלף תשע מאות וחמישים.”

“צריך לרשום אותו במסדרון ולהחזיר אותו לחדר. ולהוציא אותו שנית אל קצה המסדרון ולהחזיר אותו לחדר.”

“לסלק מתודעתו את העצמיות שלו, עד שיראה את מושאי שירתו בצלילות גמורה, כפי שהם לעצמם מתוך עצמם.”

“יבוטל החוק שאוסר עליהם לחבק את הזולת, ובעיקר, שמישהו יחבק גם אותם.”

“לא נדבר על המשפחה שלנו עצמנו. זאת כבר עשינו בספר אחר וגם שם הסתרנו דברים.”

“אנחנו צריכים לקרוא לכל דבר בשמו הפרטי. לכל כלב. לכל צפרדע. לכל עץ.”

“אתה כותב? אין לי אינספירציה, אמרתי לו, אני מחכה לגשמים.”

“אנחנו יכולים לעשות דהופמניזציה של עצמנו. שנהיה מישהו אחר.”