Erri De Luca

“כל עיניים זקוקות לדמעות כדי לראות, אם לא הן נעשות כמו עיניים של דגים שלא רואים כלום ביבשה ומתייבשים עיוורים. הדמעות, הוא אומר, מאפשרות לראות. הן באות בלי דחף לבכות.”

“הרוחות לא יודעים לעוף, הם רק יכולים לעשות קצת רוח.”

“בום בום, הלב שלך רץ גם אם אתה לא זז, בתוך החזה שלך עומד פרחח ומיידה אבנים בקיר.”

“הגדולים שוקעים בצרות שלהם, ואנחנו נשארים בבתים החירשים שכבר לא משמיעים רעש. רק את הרעש שלנו אנחנו שומעים, והוא קצת מפחיד.”

“בית הקברות הוא גן החיות של המתים. הם כלואים שם בפנים.”

“כשיש לך געגועים, זה לא חיסרון, זאת נוכחות, זה ביקור, מגיעים מרחוק אנשים, עיירות, ואורחים לך קצת לחברה.”

“היא לוקחת את הראש שלי בידיה, מניחה אותו על החזה שלה, אני חש מתחת לתפיחה של הבשר הבולט שלה בנשימתה ואחר כך בהלמות הנוקשה של הלב, שנשמעת לי כאילו מישהו נוקש בדלת, ובא לי לענות: יבוא.”

“אני ישנו: בסך הכול אני נעשה חשוב. עד עכשיו הנוכחות שלי, שהייתה או לא הייתה לא הזיזה כלום. מריה אומרת שאני ישנו, והנה ככה גם אני מבין שאני ישנו, אני שואל לבדי: לא יכולתי להבחין שאני ישנו בעצמי? כנראה שלא. כנראה יש צורך באדם אחר שמודיע.”

“כל עיניים זקוקות לדמעות כדי לראות, אם לא הן נעשות כמו עיניים של דגים שלא רואים כלום ביבשה ומתייבשים עיוורים. הדמעות, הוא אומר, מאפשרות לראות. הן באות בלי דחף לבכות.”

“הרוחות לא יודעים לעוף, הם רק יכולים לעשות קצת רוח.”

“בום בום, הלב שלך רץ גם אם אתה לא זז, בתוך החזה שלך עומד פרחח ומיידה אבנים בקיר.”

“הגדולים שוקעים בצרות שלהם, ואנחנו נשארים בבתים החירשים שכבר לא משמיעים רעש. רק את הרעש שלנו אנחנו שומעים, והוא קצת מפחיד.”

“בית הקברות הוא גן החיות של המתים. הם כלואים שם בפנים.”

“כשיש לך געגועים, זה לא חיסרון, זאת נוכחות, זה ביקור, מגיעים מרחוק אנשים, עיירות, ואורחים לך קצת לחברה.”

“היא לוקחת את הראש שלי בידיה, מניחה אותו על החזה שלה, אני חש מתחת לתפיחה של הבשר הבולט שלה בנשימתה ואחר כך בהלמות הנוקשה של הלב, שנשמעת לי כאילו מישהו נוקש בדלת, ובא לי לענות: יבוא.”

“אני ישנו: בסך הכול אני נעשה חשוב. עד עכשיו הנוכחות שלי, שהייתה או לא הייתה לא הזיזה כלום. מריה אומרת שאני ישנו, והנה ככה גם אני מבין שאני ישנו, אני שואל לבדי: לא יכולתי להבחין שאני ישנו בעצמי? כנראה שלא. כנראה יש צורך באדם אחר שמודיע.”