Daniel Libeskind

“לא פעם מציגים את ליבסקינד כנציג הבולט ביותר של זרם הדה־קונסטרוקטיביסטי באדריכלות. הבניינים שלו מנסים לנפץ, באופן מילולי, את הגבולות הברורים של צורה ומרחב וליצור כאוס חללי שמעניק חוויה שונה בכל אחד מחלקי הבניין. אצל ליבסקינד מקבל הדה־קונסטרוקטיביזם תפנית סימבולית.”

“החיים לוקחים אותך בנתיב מסוים, ואני תמיד אומר שאני חי את החיים שלי ברוורס. אנשים עובדים קשה מאוד בגיל מוקדם, ואז החלק השני של החיים שלהם הוא מעין רפלקציה על מה שהם השיגו. אבל לי היה הרבה זמן לחשוב על דברים קודם ועכשיו אני מתכנן.”

“ההשראה שלי לא מגיעה מהסתגרות בחדר וגם לא מהתנתקות מהקרקע. צריך להמציא דברים, הדמיון מרחף מעל הקרקע, אבל דרוש חיבור עם המקום, התרבות והאנשים. אני מושפע למשל ממוזיקה.”

“הכל סימבולי. הקופסה של הבאוהאוס היא סימבולית, היא מסמלת את מעמד הפועלים. הכוס הזאת, השולחן הזה – אלה לא רק אובייקטים תועלתניים אלא יש משהו מאחוריהם. השפה שאנחנו מדברים היא סימבולית.”

“בניינים לא יכולים להיות רק אובייקטים גדולים. הם צריכים לספר סיפור בהרבה רמות בו בזמן: דרך האור, הפרופורציות והחומרים שלהם.”

“אני חושב שהזיכרון הוא המפתח ליצירת ארכיטקטורה. נפש האדם מבוססת על זיכרון... בין אם מדובר בעיר, מוזיאון או פרויקט מגורים. הבניין צריך להיות קשור למשהו שמעניק לנו אוריינטציה. היה לי מזל לעבוד בפרויקטים שנוגעים ברגשות עמוקים מאוד. בנושאים שההיסטוריה מציבה מולנו.”

“האנושות תמיד הייתה מאוימת משני דברים: מסדר ומאי סדר. אז אנחנו צריכים למצוא את קו האמצע כדי לשרוד, למצוא איזון.”

“אדריכלות היא מעשה הומניסטי. זו לא שאלה של כמה בניינים אתה בונה. לכן זה דורש הרבה אספקטים של ידע. צריך להכיר את ההיסטוריה, הפילוסופיה, צריך להבין באנשים.”