שרלוט ברונטה

“חשתי בלהט מכאיב הפושה בפני בחושבי על גיליונות הנייר שכרכתי במה שפעם היה לי לעונג כה רב, אך כעת לא היה אלא למקור בלבול.”

“אני נמנעת בזהירות מכל מראית־עין של פיזור נפש ומשונות, העלולה לגרום לאלה שאני חיה בקרבם לחשוד במשלח ידי.”

“לפעמים בעודי מלמדת או תופרת הייתי מעדיפה לקרוא או לכתוב; אך אני מנסה להתכחש לעצמי.”

“הייתי מאושרת, מאושרת בדרכי לפחות. דבר לא הפחיד אותי חוץ מן האפשרות שיפריעו לי, וזו אכן התממשה מהר מדי: דלת החדר הקטן נפתחה.”

“כל תמונה סיפרה סיפור, שהיה לעתים מופלא מכדי שאבין אותו בתפיסתי המוגבלת וברגשותי הבוסריים, אך בכל זאת עורר בי עניין עמוק.”

“לא אהבתי טיולים ארוכים, במיוחד אחר הצהריים, כשכבר קריר. שנאתי לחזור הביתה בשעת דמדומים צוננת, כשאצבעות הידיים והרגליים מעקצצות מקור.”

“תמיד ערכתי השוואות בלבי, אבל לא עלה על דעתי שאבטא אותן אי פעם בקול רם.”

“אני קשורה אליך בחיבור עז. אני חושבת שאתה טוב, מחונן, מקסים: תשוקה יוקדת וכבדת משקל נוצרת בתוך לבי; היא נוטה אליך, מושכת אותך אל מרכזי ומעיין חיי.”

“נישואיהם היו כל כך לא מוצלחים, עד שבסופו של דבר הסתיימו בפירוד – פירוד מתוך הסכמה הדדית, ללא שום הליך משפטי.”

“ילד אחד בבית שדייריו כולם בוגרים, בדרך כלל מכרכרים סביבו, ואכן זכיתי לתשומת לב רבה.”

“במשך זמן קצר, קצר מאוד, אולי תהיה כמו שאתה עכשיו. ואז תהיה בהדרגה צונן יותר וחסר סבלנות ולבסוף נוקשה.”

“לא היה בהם לא קסמו של גיוון, ולא הריגוש שבהתרחשות, אבל שלווה הייתה חביבה עליי.”

“הערב היה גשום. הגשם הצליף בשמשות, והרוח נשמעה כעוסה וחסרת מנוח.”