Assaf Gavron

“אנגליה היא מעין בית שני שלי, הן ברמה המשפחתית, מפני שהוריי שניהם אנגלים, ויש לי שם משפחה, והן ברמה האישית, מכיוון שעברו עליי שם במצטבר כעשר שנים מקסימות מחיי.”

“גדלתי במוצא עילית. ירושלים תמיד הייתה העיר הגדולה, שביליתי בה והלכתי בה לחוגים ולסרטים. אני מגדיר אותה עיר ילדותי. ירושלים זכורה לי בחיבה רבה, ועדיין יש בי גאווה ירושלמית, שהיא אנטיתזה לגאווה תל אביבית, אף שאני חי בתל אביב כבר הרבה שנים ומאוד אוהב אותה. אני מעדיף את תל אביב על פני ירושלים, אבל עדיין יש בי אהבה חבויה לעיר.”

“אין ספק שזה מקום קשוח ואינטנסיבי, גם לא בימי מלחמה. ובימי מלחמה, ובמיוחד המלחמה הזאת, על אחת כמה וכמה. יש פה הרבה דברים שאני אוהב, ואני עכשיו שלושה ימים לפני נסיעה אז אני נוטה להבליט אותם. אבל יש פה הרבה אגרסיות, עוינות. הרבה מתח. אי אפשר להתנתק מזה.”

“לבנות לך שם ספרותי קשור למזל ובעיקר לעבודה קשה והדרגתית. וזו קודם כול עבודה שלך עם עצמך, שאתה מגיע להכרה בעצמך שאתה סופר וזה מה שאתה רוצה לעשות.”

“כקורא אני מעדיף ספרות ראליסטית, אבל ככותב אני אוהב לשלב ז'אנרים – לכתוב ספרות יפה, אבל שמתחברת לז'אנרים אחרים. זה יכול להיות בלש, זה יכול להיות מדע בדיוני, זה יכול להיות פשוט קומדיה – בכל הספרים שלי כמעט יש אלמנטים קומיים.”

“לראות את המורכבות זה כן חלק מהניסיון שלי להסביר לעצמי, ולא לאחרים, מי הם כל השחקנים במשחק המטורף שקורה פה. לנסות לגבש מתוך זה את התפיסה שלי. מתוך הבנה שהכול אנושי. אנושי כי הוא קורה, כי הוא קיים.”

“ספרות בעיניי לא צריכה להביע עמדה, אלא להציג מציאות מורכבת.”

“הניסוח שלהם – 'ללהקה חדשה דרוש גיטריסט, עדיפות למנוסים' – היה חכם יותר משהתכוונו. השתמע ממנו שהם בעצמם מנוסים, ועם זאת לארג'ים ומוכנים לתת הזדמנות גם לפרחי גיטרה טריים.”

“בזמן שאתם מטיילים ונהנים לכם, תזכרו את שני החברים שלכם, שנשארים פה לעבוד בגינה מפני שצפצפו על כללי המשמעת.”

“הסתכל בו בחזרה ולא הסיר ממנו את עיניו. הדו־קרב הזה נערך בלי חיוכים, בלי עצבים ובלי איומים.”

“הם הכירו את ההרים האלה היטב, הלכו בהם הרבה, בשמש ובגשם, בלילה וביום, בחבורות או לבד.”

“בדרך לבית הקברות היא נראתה לי משועשעת, ועכשיו בכתה. זה מצא חן בעיני. הנוסעים שלא פיענחתי הפכו את העבודה לקצת יותר מעניינת.”

“כשאתה נהג מונית, אתה נכנס בבוקר לרכב ואתה לא יודע איפה תהיה בעוד חמש דקות. אתה נוסע ונוסע, שמונה שעות, עשר שעות - כיוונים שונים, אנשים שונים, שיחות שונות - ובעצם אתה לא מגיע לשום מקום.”

“הסתכלתי על השפתיים הרחבות, שהיו משוכות לחיוך של מישהו שרגיל שנענים לו.”

“השליש האחרון של הפיתה דרש זריזות ידיים, כושר אלתור וסיבולת מול הפיסות הנופלות, גושי החריף האכזריים ושרידי הכדורים. השמש כבר יצאה לגמרי. ההתחלה המבטיחה של היום נראתה כמו זיכרון מתוק מפעם.”

“היא גם מזכירה לי את ירושלים, ואת התקופה, 1997-1995, ואת ירושלים של אותה התקופה: תהליך השלום שנסק וקרס והתאושש לאיטו. הרצח. הפיגועים. הגביע של הפועל. תחילת היעלמותו של מרכז העיר וצמיחתו של הקניון.”

“הטקסטים גם מצחיקים. ועצובים. ומאוהבים. ומתוסכלים. ושבורי לב. ותמימים.”

“הטיפות בהולוגרמה נראות כל כך אמיתיות וקרות, שהיא מוציאה לשון ומנסה לקלוט אותן. נו באמת, היא מנענעת בראשה. בדיוק מה שהיא צריכה עכשיו, שתאגיד המים הגדול בעולם יציע לה לצלול אל החיים.”

“במזרח השמש כבר גבוהה, מסתירה באובך את ההרים. בשלב זה של היום, קווי מתאר חומים־אפורים נראים רחוקים כמו שהם באמת, בלתי מושגים. השמים נקיים, כמו תמיד.”

“אתה רואה אנשים ברגע השינוי, ברגע המעבר, אורזים חיים שלמים שהיו להם במקום אחד, עם עבודה, וחברים, ושכנים, וחוויות שקרו להם בין הקירות האלה ובאוויר הזה, ולוקח אותם למקום אחר, שהכול בו חדש.”