Anne Frank

“כאשר אני לוקחת רק קצת ירק שאיני אוהבת ואוכלת במקומו תפוח אדמה אין הגברת ואן־דאן יכולה לעבור בשתיקה על התפנקות זו: ירקות טובים לבריאות. גם אמא שלך אומרת זאת. קחי עוד קצת! היא מפצירה בי, עד שאבא מתערב ותומך בסירובי, ואז מתערבת הגברת שוב: 'היית צריכה להיות אצלנו בבית, שם לפחות מחנכים את הילדים. זה אינו חינוך. אנה מפונקת מאד, אני לא הייתי מרשה דבר כזה אילו הייתה אנה בתי!' ”

“האמיני לי שאם היית סגורה כשנה וחצי, היה זה די נמאס עלייך. לרכב על אופניים, לרקוד, לשרוק, לראות את העולם, להרגיש צעירה, לדעת את תחושת החופש – לכל אלה אני מתגעגעת אך עליי להסתיר זאת.”

“מדי פעם מבינה אני יותר כמה צדק אבא באמרו, כי 'כל ילד חייב לחנך את עצמו'. אין הורים יכולים לעזור אלא בעצה טובה ובהדרכה, אבל עיצוב אפיו של אדם הוא בידי עצמו.”

“אני חושבת שאני מרגישה את האביב בקרבי. אני מרגישה את התעוררות הטבע. אני מרגישה אותה בכל גופי ובכל נפשי... אני מבולבלת לגמרי. איני יודעת מה לקרוא, מה לכתוב, מה לעשות, אני רק יודעת שאני משתוקקת...”

“הגענו לשפל המדרגה מבחינת ניקיון. מפת השעוונית שעל שולחננו אינה נקיה ביותר. אני שבה ומשפשפת והשולחן מלוכלך כשהיה...”

“הייתי מתפללת לאלוהים שייתן לי אופי אחר... אופי אשר לא מקומם נגדי את כל האנשים.”

“כולם אומרים שאני מאוסה כשאני מדברת, מגוחכת כשאני שותקת, חצופה כשאני משיבה, ערמומית כשיש לי רעיון טוב, עצלה כשאני עייפה, אנוכית כשאני אוכלת יותר מדי, כל היום אני שומעת שאני תינוק – ואני נפגעת מאד.”

“אינני יכולה לתאר לך מה מדכאת המחשבה כי לעולם לא נוכל לצאת מכאן, אני גם פוחדת שיגלו אותנו ויירו בנו כדור.”

“אולי תוכלי לומר לי, מדוע נוהגים הכל להסתיר בחרדה כזאת את הנעשה בליבם פנימה?”

“כמה נפלא שאף אחד לא צריך רגע אחד לפני שהוא מתחיל לשפר את העולם.”

“אני לא חושבת על הסבל, אלא על היופי שעוד קיים.”

“לכאורה איני חסרה דבר - מלבד ידידה אמיתית. כל מכרותיי טובות לשחק עמהן ולבלות את הזמן, אך איני יכולה לדבר איתן אלא על עניינים של מה בכך. להתקרב קצת יותר, לפתוח את סגור ליבי – זאת איני יכולה, וזה מקור הצרה... מכאן יומן זה. וכדי להגביר בדמיוני את רעיון הידידה שזמן כה רב אני משתוקקת לה, החלטתי לא להסתפק ברשימת העובדות כפי שעושה כל אדם. רוצה אני שיומן זה יהיה לי הידידה: אקרא לה קיטי.”

“כאשר אני לוקחת רק קצת ירק שאיני אוהבת ואוכלת במקומו תפוח אדמה אין הגברת ואן־דאן יכולה לעבור בשתיקה על התפנקות זו: ירקות טובים לבריאות. גם אמא שלך אומרת זאת. קחי עוד קצת! היא מפצירה בי, עד שאבא מתערב ותומך בסירובי, ואז מתערבת הגברת שוב: 'היית צריכה להיות אצלנו בבית, שם לפחות מחנכים את הילדים. זה אינו חינוך. אנה מפונקת מאד, אני לא הייתי מרשה דבר כזה אילו הייתה אנה בתי!' ”

“האמיני לי שאם היית סגורה כשנה וחצי, היה זה די נמאס עלייך. לרכב על אופניים, לרקוד, לשרוק, לראות את העולם, להרגיש צעירה, לדעת את תחושת החופש – לכל אלה אני מתגעגעת אך עליי להסתיר זאת.”

“מדי פעם מבינה אני יותר כמה צדק אבא באמרו, כי 'כל ילד חייב לחנך את עצמו'. אין הורים יכולים לעזור אלא בעצה טובה ובהדרכה, אבל עיצוב אפיו של אדם הוא בידי עצמו.”

“אני חושבת שאני מרגישה את האביב בקרבי. אני מרגישה את התעוררות הטבע. אני מרגישה אותה בכל גופי ובכל נפשי... אני מבולבלת לגמרי. איני יודעת מה לקרוא, מה לכתוב, מה לעשות, אני רק יודעת שאני משתוקקת...”

“הגענו לשפל המדרגה מבחינת ניקיון. מפת השעוונית שעל שולחננו אינה נקיה ביותר. אני שבה ומשפשפת והשולחן מלוכלך כשהיה...”

“הייתי מתפללת לאלוהים שייתן לי אופי אחר... אופי אשר לא מקומם נגדי את כל האנשים.”

“כולם אומרים שאני מאוסה כשאני מדברת, מגוחכת כשאני שותקת, חצופה כשאני משיבה, ערמומית כשיש לי רעיון טוב, עצלה כשאני עייפה, אנוכית כשאני אוכלת יותר מדי, כל היום אני שומעת שאני תינוק – ואני נפגעת מאד.”

“אינני יכולה לתאר לך מה מדכאת המחשבה כי לעולם לא נוכל לצאת מכאן, אני גם פוחדת שיגלו אותנו ויירו בנו כדור.”