נתן זך

“הקריאה לשהות בחוסר האונים ההכרחי, במציאות עצמה, להתבונן לה בעיניים, כפי שהיא, לא לברוח. הסלידה מגלוריפיקציה של הקיום, מניפוח, הניסיון לגעת ברגש כפי שהוא בא לידי ביטוי כאן ועכשיו וקטן ועלוב ועמוק, הקיום התמידי במצב של חיפוש, של בירור, של פירוק והרכבה, של חטא ותשובה, ההתעקשות על ההכרה של בן האנוש באנושיות שלו, היחסית, השבירה, והמשתנה תמיד. הידיעה שרק כך אפשר באמת לצמוח, לראות את היופי, לחיות.”

“הוא ידע היטב מה מסוגלות המלים לשנות, וידע גם לספר בשיר את חייו של אדם שעברית לא היתה שפת אמו, ושבכל הלשונות בהן שלט, יצא למסעות חיפוש אחר צלילות ובהירות, שהיו עבורו ועבור מודרניסטים אחרים, תמציתה של האמת ביצירתם.”

“משורר היום־יום, משורר העכשיו, אמן הצורה החריף, הבלתי נלאה.”

“הנפש הפתוחה לרווחה היחידה בישראל.”

“עשרות רבות של מוזיקאים ישראלים שמעו דווקא בצלילי המילים הבלתי הרמוניות והבלתי סדורות של זך את המוזיקה שהתאימה למוזיקה שבליבם ולמבוכות שבליבם.”

“זך הוא המשורר החי המולחן ביותר בעברית. קרוב ל־70 משיריו הולחנו.”

“העברית הזכית, הנוגעת בעמקות כה רבה בדיבוריות הישראלית, רק העמיקה. נדמה כי היא שייכת דווקא מתוך הדיבור שבה גם לאיזו הוויה על־זמנית, כלשונו של עגנון. בהירותה הגבישית של השירה הזאת הגבירה במשך השנים את חומרתה. את רצינותה הגדולה. את התוקף הרב האצור בה.”

“בפסטיבלי השירה הבינלאומיים שבהם השתתפתי, חשתי עצמי באמת כאזרח העולם. במחיצת ידידים שביניהם, לפחות בכנסים אלה, אין יריבויות, התנצחויות, קנאות, שנאה וכו', שבהם ארצנו משופעת.”

“אני האיש הבודד וחסר המשפחה, שחש עצמו בבית בכל מקום שבו לא דרכה כף רגלו מעולם. אני הלחשן החוזר על הטקסט לאחר תום ההצגה והתרוקנות האולם. אני השקרן הנאלץ לומר רק אמת; המרגל החשדן, החירש בשתי אוזניו; האיש המוקע על הצלב שדואג רק לכך שמכנסיו לא ישתלשלו. אני האיש האוסף חברים כמו בולים ואחר כך אינו משיב למכתביהם, ואני סינדרלה בנעלי צבא שחוקות וממוסמרות.”

“אוי ווי, תסתכל על המפה פעם, עטפו אותם. מסביב לעזה הקטנה הנמושה העלובה שהשתלטו עליה אנשי חמאס, הקימו רשת של קיבוצים. למה דווקא שמה? הנגב גדול...אז הייתי חוטף בתל אביב, במלחמה כמו במלחמה. מי כיהודים חטפו כבר דברים יותר גרועים.”

“אם אי־אפשר לכתוב בתעודת הזהות שלי שאני ישראלי, אם צריך לכתוב רק שאני יהודי – אז אני לא יודע למה לחמתי למען ישראל במלחמת השחרור. אני לחמתי במלחמת השחרור למען ישראל ולא למען יהדותי.”

“הרי כולם פה דרוכים למלחמה כל יום, כל היום. כאן מלמדים רק שנאה והכנה לפצצות האטום. במקום לנסות לקרב את השכנים, הרי אנחנו בחרנו באזור הדפוק הזה.”

“אמירה טיפשית שלא ניתן לי זמן להבהירה ... האם המזרח פירושו התעלמות מן הבודהיזם והטאואיזם, האמנויות היפניות והסיניות המופלאות? ומה בדבר אמנות האדריכלות והפיסול המצרית העתיקה? או 'בתי-המדרש' המוסלמיים שאין כמותם בסמרקנד החד-פעמית? ...ומה בדבר האיצטגנינות ומשחק השחמט הבבלי-פרסי-מונגולי? האם גם אלה יצירותיהם של 'שוכני מערות'? ... בהזדמנות זו אדבר על אמנות הצורפות הנפלאה של יהודי תימן ועל אמנות המוזאיקה והיודאיקה של יהודי מרוקו.”

“קם הרעיון הזה לקחת אנשים שאין להם שום דבר משותף; אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר שישנה, התרבות המערב־אירופאית, ואלה באים מהמערות.”

“עדות המזרח יקבלו את הכושים, האשכנזים יקבלו את המזדיינים.”

“"אכזריות הדיכוי חדרה פנימה אלינו. אין יום שלא נרצחים כאן אנשים. האלימות בכבישים ובבתי-הספר חלחלה מהכיבוש. אני הייתי קצין ביטחון של חטיבה 8. אני לא משתמט, השתתפתי בשלוש מלחמות שהיו לחיים ולמוות.”

“אנחנו והערבים החמצנו את ההזדמנויות שלנו. הם, בטיפשות שלהם ב-1948 - ואנו בכל השנים לאחר מכן. יש לי חשש כבד שהמדינה הזו תפסיק להתקיים בעוד 50 שנה אם לא לפני זה, ובינתיים תהיה מלחמה אחרי מלחמה.”

“בעבר היתה הספרות העברית מושפעת מספרות מזרח אירופה. כיום היא מושפעת יותר ויותר מספרות המערב.”

“יהודה עמיחי הנו משורר אהבה מובהק, שכן זו משמשת לא רק הדחף למרבית שיריו, אלא עומדת במרכז ראייתו את העולם.”

“משוררים הם כנראה עם רומנטי ללא תקנה.”