עלי מוהר

“לא רק רגעי האש, לא רק רגעי הפחד והניצחון על הפחד, לא רק רגעי המתח והפעולה, הם שקובעים את המהות הזאת. בצדם מצויים אלפי רגעים אחרים, רגעים ריקים, של ישיבה בצוותא אי שם באחד מנופי הארץ, רגעי שמירה או מארב ארוכים, רגעי קימה עם שחר, או מדורה בלילה, רגעי שיחות הנפש, רגעי הגעגועים המשותפים הביתה, למשפחות, רגעי ההליכה בבוסתן או על הרכס, רגעי הכנת הארוחה, ניקוי הנשק ועוד. מי שעבר את זה, שחי את זה, לא ישכח. החברות הצומחת מן היחד הזה אינה דומה לחברויות אחרות.”

“ותכתוב, הוא אומר, שכל מה שצריך הוא שיקומו כמה אנשים צעירים, מילואימניקים, כמו החבר'ה שלנו אפילו, אבל כאלה שאכפת להם, ויזיזו כמה דברים קטנים במדינה הזו, כן כן, בדיוק כך, זה מה שאתה צריך לכתוב.”

“אני כתבתי על עניין זה ממש בשבועות האחרונים, בטור שדיבר על זמן היחיד וזמן הרבים. על פי חשבון הרבים, חשבון האומה, אנשים נתנו את נפשם על ביטחון ישראל, בבקעה, בתעלה, בכל המלחמות ובכל התקריות, אבל את מותו של היחיד, של הבחור בן ה־20, בן ה־19, שנהרג ונעלם לעולם ועד, באיזה לילה בבקעה ב־1968, או בבית בכפר לבנוני ב־2006 – המוות הזה הוא תמיד בודד, תמיד אישי, וקשה מאוד לחבר אותו למסכת ביטחון ישראל.”

“בטח שהיה שווה. יש לי תחושה של בעל הון. אני יודע שלא כל הזמנים שווים. כשהייתי בן עשרה וחיכיתי להצגה חדשה של נסים אלוני, או לתקליט חדש של הביטלס, או לסרטים חדשים של פליני וטריפו, חשבתי שכל עשור יזמן לי התרגשויות כאלה, וזה לא קרה. אובייקטיבית זה לא קרה. בכל מאה יש תקופות של פריחה תרבותית ויש תקופות של דעיכה או דשדוש במקום.”