Stefan Zweig

“באי־סובלנות כלפי דעת־הזולת על כל צורותיה ראה את שורש הרע בעולמנו.”

“האירופי הראשון המוּדע להיותו בן־אירופה, ידיד־השלום והראשון שנאבק למענו, הסנֵגור הנמלץ ביותר של האידאל ההומניסטי, זה האידאל המאיר־פנים לָעולם ולרוח־האדם.”

“הוא היה קורא כמו שאחרים מתפללים, כמו ששחקנים משחקים וכמו ששיכורים בוהים בקהות חושים באוויר, הוא קרא בכזאת התעמקות נוגעת ללב.”

“בעבור מנדל, לאחוז ביד ספר יקר ערך היה כמו מגע עם אישה אצל אחרים.”

“אפשר להגיע אל כל מה שמיוחד ונעלה בקיומנו רק בעזרת ריכוז פנימי.”

“זיכרונות מחברים תמיד, לא כל שכן זיכרונות של חיבה.”

“והוא נשאר, נשאר לצדה כל היום, ובשיחתם הביטו אחורה, אל השנים שחלפו, ורק עכשיו כשסיפר עליהן כאן נראו לו ממשיות באמת.”

“בלי שידע זאת, הוארו כל מעשיו בשעות שמחוץ לזמן העבודה באור הירח העדין של נוכחותה השקטה.”

“משאלותיו הקטנות התמלאו אף כמעט לפני שהספיק לרמוז עליהן.”

“אני יודעת שחיים משותפים כשאין מכירים זה מכבר, הם בעייתיים תמיד.”

“ככל שזע בי פחות תחום הרגש, כך הלך והתגבר הדחף אל המקום שבו מסתובב סביבון החיים הכי מהר: הרי מי שאין לו חוויות, התלהטות הרגש של הזולת מגרה את עצביו כמו תיאטרון או מוזיקה.”

“לרוב האנשים יש כוח דימיון גולמי בלבד. מה שאינו נוגע להם במישרין, מה שאינו פולח כחץ מחודד עד לחושיהם, כמעט אינו יכול להלהיב אותם.”

“לעתים קרובות אלה הנופלים מושכים אתם במפלתם את אלה החשים לעזרתם.”

“חיים שאינם מוקדשים למטרה מסוימת, בטעות יסודם.”

“טוב הלב שלך מיוחד כל כך, הוא פתוח בפני כולם, שכל אחד ייקח ככל שידיו יכולות לשאת, הוא גדול, גדול עד אין־סוף, טוב הלב שלך.”

“רק עכשיו ניעורה לחיים העיר שסבבה אותי, זרה ומשונה כל כך, רק עכשיו ניעורתי אני לחיים.”

“צעיר קל גוף המסור כולו למשחק ולהרפתקה, ובו בזמן אדם רציני ללא פשרות ביצירתו, מודע לחובותיו, משכיל ורהוט עד מאוד.”

“המבט הזה כלל אינו נובע ממך במודע מתוך רצון ונטיית לב, אלא שיחסך הקרוב והאינטימי לנשים הוא שמרכך ומחמם כמו מאליו את מבטך.”

“חיוך עלה ברפרוף על שפתיה והתפשט עליהן בחשאי. היא שכבה בעיניים עצומות כדי להיטיב ליהנות מכל מה שהיה חייה ועכשיו גם אושרה.”

“אך הנה נשמע צחוק מן החדר הסמוך. הילדים קמו משנתם והרעישו כציפורים המתעוררות אל היום המפציע.”