Raymond Chandler

“צרות הן המקצוע שלי.”

“אני צריכה גבר שנראה מספיק טוב כדי למצוא חן בעיני בחורה עם סגנון, אבל הוא צריך להיות מספיק קשוח כדי ללכת מכות עם דחפור. אני צריכה מישהו שיכול להתנהג כמו עכבר בארים ולנהל שיחה כמו פרד אלן, רק טוב יותר ממנו, מישהו שיכולים להכות אותו בראש עם משאית של בירה והוא יחשוב שאיזה רקדנית נגעה בו עם מקל לחם.”

“היא לבשה שמלה מצמר ירוק בהיר וכובע קטן ומעוקם שנשען על האוזן שלה כמו פרפר. עיניה היו רחוקות זו מזו והיה מקום לשכל ביניהן. היה להן צבע של אבן תכלת, והשיער שלה היה אדום כהה, כמו אש שנמצאת בשליטה אבל עדיין מסוכנת. היא הייתה גבוהה מדי בשביל להיות חמודה. היה לה הרבה איפור במקומות הנכונים ולסיגריה שדחפה מולי הייתה פומית באורך שמונה סנטימטרים בערך. היא לא נראתה קשוחה, אבל היא נראתה כמו מישהי ששמעה כבר את כל התשובות וזכרה את אלה שנראו לה שימושיות.”

“אף פעם לא היה לי 0.45. מי שצריך אקדח כזה גדול, עדיף שישתמש באת חפירה.”

“לומר שלום, פירושו למות קצת.”

“הוא סב לאחור, חצה את המסדרון ויצא. הסתכלתי מבעד לדלת הנסגרת. האזנתי לצעדיו ההולכים והמתרחקים במסדרון שרצפתו דמוית שיש. כעבור זמן נקלשו, לאחר דממו. הוספתי להאזין בכל זאת. למה? האם חפצתי שיעצור תחתיו פתאום וייסוב לאחור ויחזור ויעקור מלבי את ההרגשה הרובצת בו? אם כך ואם כך, הוא לא עשה זאת. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.”

“'בסדר מארלו', סיננתי בין שיני. 'אתה טיפוס קשוח. מטר שמונים של איש ברזל. שמונים וחמישה קילו בתחתונים אחרי גילוח. שרירים קשים וסנטר לא מזכוכית. אתה מסוגל לחטוף ולהחזיק מעמד. הורידו לך על הראש פעמיים עם אלה, חנקו אותך בגרון וכמעט טמטמו אותך במכות בפנים עם קנה של אקדח. מילאו אותך באופיום והחזיקו אותך ככה עד שהשתגעת כמו שני עכברים שיוצאים במחול הוואלס. ומה זה בסך הכל? שגרה. בוא נראה אותך עכשיו עושה משהו קשה באמת כמו למשל לובש את המכנסיים שלך'.”

“הייתי זקוק למשקה, הייתי זקוק להרבה ביטוח חיים, הייתי זקוק לחופשה, הייתי זקוק לבית מחוץ לעיר. מה שהיה לי זה מעיל, כובע ואקדח. לבשתי אותם ויצאתי מהחדר.”

“פוטרתי. בגלל חוסר צייתנות. אני מצטיין בחוסר צייתנות, גנרל.”

“אתה מביט בשריד משעמם מאוד מחיים ססגוניים ביותר, נכה משותק בשתי רגליו שנותרה לו רק מחצית ממעיו. אני יכול לאכול מעט מאוד ושנתי קרובה כל־כך לערות שבקושי ניתן לקרוא לה שינה. נדמה שאני מתקיים מחום, כמו עכביש שנולד זה עתה, והסחלבים הם תירוץ לחום. אתה אוהב סחלבים?”

“השעה הייתה בערך אחת־עשרה בבוקר באמצע אוקטובר. השמש לא זרחה ונוף מרגלות הגבעות נראה צלול כלאחר גשם חזק. לבשתי את החליפה התכולה שלי עם חולצה כחולה כהה, עניבה ומטפחת המציצה מהכיס, נעליים שחורות וגרבי צמר שחורים ששעונים בצבע כחול כהה מצוירים עליהם. הייתי מסודר, נקי, מגולח ופיכח, ולא היה אכפת לי מי יֵדע זאת. הייתי כל מה שבלש פרטי לבוש היטב אמור להיות. באתי לבקר ארבעה מיליוני דולרים.”

“A check girl in peach-bloom Chinese pajamas came over to take my hat and disapprove of my clothes. She had eyes like strange sins.”

“I guess God made Boston on a wet Sunday.”

“I certainly admire people who do things.”

“Chess is as elaborate a waste of human intelligence as you can find outside an advertising agency.”

“You can crab over the morning paper and kick the shins of the guy in the next seat at the movies and feel mean and discouraged and sneer at the politicians but there are a lot of nice people in the world just the same.”

“Television is just one more facet of that considerable segment of our society that never had any standard but the soft buck.”

“He looked about as inconspicuous as a tarantula on a slice of angel food.”

“I sat down on the edge of a deep soft chair and looked at Mrs Regan. She was worth a stare. She was trouble.”

“Television's perfect. You turn a few knobs, a few of those mechanical adjustments at which the higher apes are so proficient, and lean back and drain your mind of all thought. And there you are watching the bubbles in the primeval ooze. You don't have to concentrate. You don't have to react. You don't have to remember. You don't miss your brain because you don't need it. Your heart and liver and lungs continue to function normally. Apart from that, all is peace and quiet. You are in the man's nirvana. And if some poor nasty minded person comes along and says you look like a fly on a can of garbage, pay him no mind. He probably hasn't got the price of a television set.”