דורית אבוש

“אחת היוצרות המעניינות ביותר, לטעמי, הכותבות היום בעברית.”

“חייתי במקומות שונים בארצות־הברית ובאירופה... בסביבה המיידית שלי ארעיות היא הנורמה. איני מוטרדת מחוויית הארעיות. מה שאף פעם לא היה ארעי לגבי הוא המעוגנות או ההסגר שלי בתוך השפה העברית.”

“בגיל שבע־עשרה התרחש מהפך במערכת יחסיי עם הקריאה כאשר בלהט נעורים חרצתי על עצמי גזר־דין של כתיבה. בעקבות ההחלטה נצבעה תאוות הקריאה שלי בגוון חדש – עכשיו הפכה הקריאה לבדיקת טקסטים שכתבו סופרים, בני־תמותה שרציתי להיות כמותם.”

“את השכלתי על השואה רכשתי מחומר־לימוד של משרד החינוך, מצפייה בסרטי־תעודה בטלוויזיה, מהצצות חטופות ומבוהלות בתצלומים במוזיאונים, ומצְפייה רגועה יותר בסרטי קולנוע שוברי־קופות. השואה המתועדת הייתה בלתי־נתפסת, ואילו המבוימת הייתה אך טרגדיה היסטורית, ושני סוגי הייצוג כאחד גרמו לי להרגיש כי ביסודו של דבר אני מחמיצה אותה.”

“כל היום התרוצצתי בחוץ עם נמי והפעלתי את שרירי הפה, ולפיכך הרגשתי מלאת מרץ. בני־אדם, חלונות־ראווה ומסעדה הם שינוי מרגיע לאחר עלים ירוקים על רקע שמיים חדר־העבודה.”

“לגוף שפה משלו, חד־משמעית יותר ממילים, ורני קלט מיד את תגובתי. תוך דקות הייתי שרועה על הספה בסלון והוא מעליי.”

“אויבי הראשיים – האדמה והים. הברדלס הפראי נושאני על גבו, גומא בכפותיו אדמות עוינות. כלב־הים המאולף חותר במים, מרימני על פני הגלים, בנקודה יציבה בקצה חוטמו הלח, שם הוא נוהג להרקיד את הכדור הצבעוני, חבל ארוך נמתח על פני המים." ~ "קרקס בחולות", מתוך הקובץ "הדים ורוחות”

“מרגע שחפץ זר עבר לרשותה, איבד מאופיו וקִסמו, כמו מגעה הכתימוֹ וביטל בו אותו יסוד מפתה שבגינו נרכש. היא התנסתה בחוויה מתסכלת זו מול מעילים, כובעים, פירות, עפרונות, מחבתות ובקבוקי יין, שכישפו אותה בנוכחותם האדישה כשהוצגו לראווה על מדפים. אך מרגע שחפצים אלו נלכדו בקורי עולמה, הם טומאו. ריחה, הילוכה וחיוכה דבק בהם. די היה שתתלה חולצה חדשה בארון, או תציב על שולחנה ספר שעוד לא הספיקה לקלף מגבו את מדבקת המחיר, כדי שיפוג קסמם." ~ מתוך הנובלה "מינים וזנים”