עודד ישראלי

“באחד מן המשלים הידועים שלו מתאר ספר הזוהר את לימוד התורה כסיפור אהבה בין התורה לבין דורשיה. במשל זה מדמה הזוהר את התורה לעלמה יפת תואר ויפת מראה הצפונה בתוך היכל ונסתרת מעין אדם. אלא שמתוך שהיא חפצה לגלות את עצמה בפני אוהבה הסובב סביב היכלה ומבקש את שאהבה נפשו, פותחת היא לו פתח כהרף עין ומיד שבה ונעלמת בתוך היכלה. לא אחת, כשהפכתי במשל זה, דומה היה בעיני שדמות העלמה שבהיכל איננה אלא דיוקנו העצמי של ספר הזוהר אשר אף הוא פותח כל העת צוהר בפני אוהביו ומזמין אותם לחשוף פנים נוספים בדמותו.”

“[רמב"ן] ביקש כאן, בד בבד עם ההגנה על כתבי רמב"ם והשקטת אש המחלוקת, גם לתחום את גבולות השפעתה של הרוח המיימונית לאותם מעגלים אינטלקטואליים שממילא איבדו זה מכבר את תמימותה של האמונה ולהבטיח שלא 'תגלוש' אל מעבר לגבולות השיח שלהם.”

“אף שהעמדות העקרוניות ביחס לשאלות התאולוגיות שעמדו על הפרק היו מגוונות ומורכבות, נחלקה האליטה היהודית במערב אירופה לשני מחנות משני עברי המתרס – מחנה המבקרים של משנת הרמב"ם (ה'אנטי-מיימונים') מזה, ומחנה המגוננים עליה (ה'מיימונים') מזה. רמב"ן, כמנהיג שזכה להערכה של הניצים משני צידי המתרס, נדרש לומר את דברו ופעל לשיכוך אש המחלוקת ולמזעור נזקיה.”