אנדרה היידו

“היידו מגלם באישיותו את שתי הדמויות – הקפקא שבו יוצר את האוטופיה, והברוד שבו כופה אותה ומחדיר אותה אל תוך המציאות המוזיקלית.”

“קודם כול, הוא אדם בעל כישרון גדול, ולא כל אדם שמתעסק באמנות הוא כזה. זו מתנה מן השמיים. הוא בעל ידע רחב שהולך ומתרחב כל הזמן, והוא מאוד סקרן. פגשתי מעט מאוד אנשים שהידע שלהם לא סוגר את הסקרנות שלהם, ואנדרה תמיד מוכן להסתכל מעבר לגבולות המוכרים. הוא לא צפוי, והמקומות הלא צפויים הם המרתקים ביותר. קשה להגדיר אדם גדול, אבל כשפוגשים אדם גדול – יודעים. וזה אנדרה.”

“למדתי ממנו ואני עודני לומד את הטוטאליות של העשייה ואת ההתמסרות לאמת האמנותית, את היכולת להוליד את עצמך בכל פעם מחדש. לשבור מסגרות, לא להתקבע, לא לחפש רק את הנוסחה שעובדת. להיות מוכן לשבור את מה שבנית. יש אצלו רגישות מאוד גדולה למקום של הזיוף.”

“גם כשהוא ניגש לעבודה החינוכית, הוא ניגש אליה בצורה יצירתית, מחפש לשמור על הילד שיש בתלמיד ושיש גם בו עצמו. תוך כדי שהוא מקנה את הידע הוא שומר על החופש, על היצירתיות, על הזרימה והאלתור. תלמידים שלו מאוד מסורים אליו, כי הוא רואה את האדם ונותן המון כדי שכל אחד יפתח את הקול האישי שלו. הוא אור גדול.”

“היידו יחיד במינו. יש אצלו חיבור מאוד לא שגרתי של ניגודים. מצד אחד הוא חוקר ומוזיקולוג בעל השכלה אירופית קלאסית ואוניברסלית, שאליה הוא מחובר ואותה הוא חי לעומק. מצד שני החיבור שלו כיוצר לעולם היהודי נעשה באופן שלא מוותר על החופש ועל הנועזות, חיבור של תשוקה ואהבה להגות יהודית, ללימוד ולפילוסופיה.”

“בילדותי בבודפשט נהגו לכנות בשם 'יהודי', קלף הפוך במשחק קלפים, ואנו עצמנו השתמשנו בביטוי זה ללא מחשבות רבות. [...] ליהדותנו לא היה עבורנו תוכן רב יותר מן המונח הלקוח ממשחק הקלפים והמתאר בצורה כה מוחשית את מצב ההיפוך שהיינו בו.”

“החילוני חושש שאם, חלילה, יתקרב קצת אל היהדות הוא יאבד את העולם הקודם שלו. אני יכול לעודד כל חילוני – הוא לא יאבד שום דבר חשוב. מה שצריך להתקיים – מתקיים. את מה שיש לו הוא יכול לקחת איתו אל תוך מערכת הערכים החדשה.”

“מצטער שהיה ארוך, זה לא בגלל יום ההולדת, אלא בגלל שפתאום בגיל הזה הבנתי דברים חדשים, ואם לא אגיד אותם עכשיו, אימתי?”

“יכולתי כמובן אילו רציתי בכך למצוא אצל מאהלר נושאים ומוטיבים שאפשר היה להוכיח את קירבתם למוטיב זה או אחר פולקלור המוזיקלי היהודי, אולם אני משוכנע שכיוון זה היה מביא לתוצאות דלות בלבד ולכן קבעתי לעצמי על פי סיסמתו של ז'יד ביחס לאלוהים לחפש את היסוד היהודי אצל מאהלר בכל מקום בלבד.”

“עליי להודות כאן שלא תמיד אהבתי את המוזיקה של מאהלר. להיפך, רק בישראל לפני כעשר שנים הפכה סלידתי מן המוזיקה שלו לאהבה לוהטת, אותם יסודות שהרתיעוני קודם לכן הממדים החריגים הרטוריקה המשונה ורבת הסתירות הפאתוס התיאטרלי הבנאליות ואפילו הרומנטיקה שנראתה לי שלא בעיתה, כל אלה נעשו לי נהירים באחת אם אפשר לומר כך, כמו דיוקן שלי עצמי שאלתי את עצמי כיצד יכולתי לשנוא כל כך דבר שהוא כה דומה לי, האם לא הייתה זו מין סלידה סמויה מעצמי.”