“עליי להודות כאן שלא תמיד אהבתי את המוזיקה של מאהלר. להיפך, רק בישראל לפני כעשר שנים הפכה סלידתי מן המוזיקה שלו לאהבה לוהטת, אותם יסודות שהרתיעוני קודם לכן הממדים החריגים הרטוריקה המשונה ורבת הסתירות הפאתוס התיאטרלי הבנאליות ואפילו הרומנטיקה שנראתה לי שלא בעיתה, כל אלה נעשו לי נהירים באחת אם אפשר לומר כך, כמו דיוקן שלי עצמי שאלתי את עצמי כיצד יכולתי לשנוא כל כך דבר שהוא כה דומה לי, האם לא הייתה זו מין סלידה סמויה מעצמי.”