“לא רק ברגעים המכריעים של הסלקציות או של הפצצות האוויר היו חיי המאמינים טובים יותר, אלא גם בחיי היום-יום השוחקים: שנינו, אמרי ואני, נתנו את דעתנו לכך. לא הייתה כל חשיבות לסוג של 'האני מאמין' שלהם, בין דתי בין פוליטי. כמרים קתולים או פרוטסטנטים, רבנים למיניהם, ציונים לוחמים, מרקסיסטים תמימים או מתקדמים, עדי יהווה, כולם התאחדו במכנה המשותף המושיע של אמוּנתם. עולמם היה רחב יותר משלנו, מתפשט יותר במרחב ובזמן, ומעל לכל: מובן יותר.”