“ועם בוא הערב, אני שב לביתי והולך לספרייתי. שם, על ספה, אני מתפשט עירום, מסיר מעלי את בגדי העבודה החמוצים מזעה ומלוכלכים מבוץ, ועוטה עלי את גלימות הארמון והחצר; ובלבוש רשמי יותר זה אני נכנס לחצרות הקדמונים ומתקבל בברכה על ידיהם. ושם אני טועם את המזון, אשר אך הוא שלי, אשר עבורו נולדתי. ושם אני מעז לדבר עמם ולשאול אותם לטעם מעשיהם, והם, באנושיותם, עונים לי. ובמשך ארבע שעות אני שוכח את העולם, כל רוגז נעלם ממני, שוב איני חרד מפני העוני, אינני רועד עוד מפני המוות; אני חולף, אכן, אל עולמם.”