“הוא לא היה מסוגל להעלות בדעתו שאימו או אביו ימותו. דומה שלא היה חידוש בדבריו, אך הם נסכו בשומעיו ביטחון ואמונה כי המוות הוא גזרת גורל שנדחתה למועד בלתי ידוע. כולנו מסכינים עם המוות בפינו, אך ליבנו משליך אותו למקום נידח, בעתיד הרחוק. מפעם לפעם היו עוברות לידנו הלוויות בדרכן לבית הקברות, ואנחנו צפינו בהן באדישות, כאילו היו אירועים שאינם נוגעים לנו.”