“כל אותם הימים היה הזקן חי במתוך המתמכות לתקוות־פתאום סוערת וסתוּמה, וכדי שלא יהא דבר מעיב את אושרו, השתדל להעלים עינו מאותו אבק התהדרות בצמאון־הדמים, שהיה בנו, ואותה פשטנות קולנית, שבה מתַרצים היינו בעת ההיא את כל בעיות־העולם.”