Isaac Babel

“Even at the time—twenty years old—I said to myself: better to go hungry, to go to prison, to be a tramp, than to sit at an office desk ten hours a day. There is no particular daring in this vow, but I have not broken it and shall not do so. The wisdom of my grandfathers sat in my head: we are born for the pleasure of work, fighting, love, we are born for that and nothing else. (Guy de Maupassant)”

“באבל היה זר לריאליזם הסוציאליסטי, היה מחויב לפרוזה הייחודית, האקזוטית והדקדנטית שלו... הוא יכול היה לכתוב רק באמצעות השילוב המיוחד במינו של גסות ופיוט.”

“ובלפתה את פני בזרועותיה החשופות, הארוכות, נשקתני נשיקה מתעצמת, ללא הפסק, ללא מלים.”

“כל אותם הימים היה הזקן חי במתוך המתמכות לתקוות־פתאום סוערת וסתוּמה, וכדי שלא יהא דבר מעיב את אושרו, השתדל להעלים עינו מאותו אבק התהדרות בצמאון־הדמים, שהיה בנו, ואותה פשטנות קולנית, שבה מתַרצים היינו בעת ההיא את כל בעיות־העולם.”

“אם אנחנו ננהל את העסק שלנו כמו בני אדם ולא כמו שַרלַטַנִים, אז אתה תקבל אספקה של אושר ממש עד היום שתמות, שתחיה עד מאה ועשרים שנה.”

“הנופים שלך דומים לתיאור של תפאורה. ייקח אותי השד – על מה חשבו הוריך ארבע עשרה שנה? ... על מה חשבו? ... על שטרות שלא נפדו, על הווילות של מישה אלמן... לא אמרתי זאת לניקיטיץ'. החרשתי.”

“לא ידעתי להשיב דבר. שמות הציפורים והאילנות, חלוקתם למינים, לאן עפות הציפורים, באיזה צד עולה השמש, מתי מתגברים הטללים – את כל אלה לא ידעתי.”

“מעבר לחלונות הרחבים מסתלסל שלג רך. לא רחוק – בשדרות נייבסקי – רותחים החיים. במרחקים – בהרי הקרפַּטים – נשפך דם.”

“מדברים בספרייה בקול רם בלתי צפוי, בפתיחות ובהתלהבות, מביעים פליאה על קטע שקראו בספר, ובמלוא ההתלהבות משוחחים עם שכניהם.”

“הוא קורא קצת משהו, חושב קצת על משהו, מתבונן קצת בציורים שעל המנורות ומשתוחח על גבי הספר.”

“צירפני אל מניין השוכנים בחדרי לבו: כולו היה כאן עימנו תמיד, זה לבו העליז, שלא התנשא מעולם, שלא ידע חמדנות ודאגה.”

“בבית הם אולי שותים בימי ראשון כוהל מפוגל ומכים את האישה זמן ארוך, אבל בספרייה יש להם אופי לא רעשני.”

“כאן ממלכתו של הסֵפר – זה מורגש מיד. עובדי הספרייה הם אנשים שדבקו בספר, בהשתקפות החיים.”

“מדברים בלחש מתוך הרגל.”

“באבל היה זר לריאליזם הסוציאליסטי, היה מחויב לפרוזה הייחודית, האקזוטית והדקדנטית שלו... הוא יכול היה לכתוב רק באמצעות השילוב המיוחד במינו של גסות ופיוט.”

“ובלפתה את פני בזרועותיה החשופות, הארוכות, נשקתני נשיקה מתעצמת, ללא הפסק, ללא מלים.”

“כל אותם הימים היה הזקן חי במתוך המתמכות לתקוות־פתאום סוערת וסתוּמה, וכדי שלא יהא דבר מעיב את אושרו, השתדל להעלים עינו מאותו אבק התהדרות בצמאון־הדמים, שהיה בנו, ואותה פשטנות קולנית, שבה מתַרצים היינו בעת ההיא את כל בעיות־העולם.”

“אם אנחנו ננהל את העסק שלנו כמו בני אדם ולא כמו שַרלַטַנִים, אז אתה תקבל אספקה של אושר ממש עד היום שתמות, שתחיה עד מאה ועשרים שנה.”

“הנופים שלך דומים לתיאור של תפאורה. ייקח אותי השד – על מה חשבו הוריך ארבע עשרה שנה? ... על מה חשבו? ... על שטרות שלא נפדו, על הווילות של מישה אלמן... לא אמרתי זאת לניקיטיץ'. החרשתי.”

“לא ידעתי להשיב דבר. שמות הציפורים והאילנות, חלוקתם למינים, לאן עפות הציפורים, באיזה צד עולה השמש, מתי מתגברים הטללים – את כל אלה לא ידעתי.”