“תוך כדי הלימודים, שאליהם פניתי בחיפוש אחר תשובות, אני פוגשת במשפט הגאוני של ניטשה: מי שיש לו איזה 'ל־מה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'. והמשפט הזה מסתדר לי עם ההחלטה שגמלה בליבי להמשיך הלאה. פשוט הבנתי שהשאלה ל־מ־ה סוחפת אותי ביגון שאולה. הרי אין תשובה, ולא תהיה, וגם אם תתיימר להיות תשובה, היא לא תנחם כהוא זה. אז אני מחליטה שאני לא הולכת למקום של ה'ל־מ־ה', ובעזרת קישוטי השפה הנפלאה שלנו פשוט הופכת את המילה ומתחילה לחשוב 'ל־מה' – מילה שיש בה כבר התכווננות למשהו, גם אם לא יודעים ל־מה בדיוק.”