רונה רמון

“אני רונה רמון, בת לגילה וישראל לבית בר סימן טוב, מראשוני עליית הנוער מטורקיה, מדליקה משואה זה לכבודם של אהובי אילן ואסף שמהווים נר ומגדלור להגשמת חזוני. לכבודם של טייסי חיל האוויר לדורותיהם, המגנים עלינו ממעל, לכבודם של אנשי החלל הפורצים גבולות למען האנושות, לכבוד ילדי וכל הצעירים המופלאים שגדלים מתוך אמונה באדם, אהבת המדינה ותקווה לשלום. לכבודם של המשפחות השכולות, לכבוד העושים למרות הכאב ויוצרים אור מתוך החושך. ולתפארת מדינת ישראל.”

“תהיי חברה של עצמך.”

“המסיבה זה עכשיו.”

“החיים הם גם וגם.”

“הייתי רוצה לתת לכמה שיותר צעירים לממש את הזכות הזו להגשמה עצמית, למימוש חלומות. מתוך המקום הזה הקמנו את 'קרן רמון' שדוגלת בחינוך בדמותם של אילן ואסף, כשהמטרה היא לעודד צעירים להגשים תוכניות, בעיקר בתחום התעופה והחלל. הקשרים שיש לנו בנאס"א מאפשרים לנו לעשות זאת.”

“אנחנו כולנו ברגים קטנים בתוך מערכת ענקית. ואני שמחה שמצאתי את המקום להתברג בו גם ברמה האישית וגם ברמה המקצועית והחברתית. היכולת שלי להכיר את המקום שאני נמצאת וגם את תכונותיי הטובות והרעות מעניקה משמעות. אז אני לא אומרת שלא כדאי לתכנן תוכניות גדולות למסלול חיינו, אבל יחד עם זה, שהתכנון הגדול לא יעיב על הרגע הזה, הקטן.”

“ 'קרן רמון' – נולדה לי עוד בת.”

“כמו בובת הנחום־תקום שקיבלתי מאבא כשחזר מהמלחמה, למדתי שבחיים, אחרי כל הטלטלות, אני תמיד מוצאת את הכוח לקום שוב.”

“יד הגורל הכתה בי, אבל ידעתי שיש לי בשביל מי לחיות – הילדים שלי.”

“המשפחה היא הגורם המאחד והמחזק. עבורי הם משמעות החיים. מעבר לזה צריך למלא את החיים בטוב.”

“לא איבדתי את שמחת החיים, אני מקבלת אותה בדרכים אחרות: מקפידה לטייל הרבה ברגל, כולל הליכה בשביל ישראל באופן קבוע. שילוב מצוין של בריאות הגוף והנפש. משתדלת לשלב בכל נסיעת עבודה בחו"ל מסלולי הליכה בטבע שממלאים אותי באנרגיה והנאה.”

“הודיתי לאלוהים על היכולת לחיות גם עם הכאב, אבל באמת לחוש את רגעי השמחה והאושר.”

“לעודד כל אחד להגשים את הייעוד שלו.”

“יד הגורל מכה בכולנו, הברירה בידינו כיצד נקום ואיזה צלילים להשמיע.”

“יד הגורל, האלוהות או הטבע, מכה בכולנו כבני אנוש. מי יותר – ומי פחות. הדבר היחיד שנותר לנו הוא ברירה: כיצד אנחנו בוחרים לקום ואיזה צלילים אנחנו בוחרים להשמיע?”

“אני מאמינה בכל ליבי שחכם השביל מההולך עליו.”

“הבנתי שהחיים לא יהיו יותר שוב כפי שהכרתי, הבנתי שאני חייבת למצוא מטרה חדשה, לא הייתי צריכה להביט רחוק, מסביבי היו ארבעה ילדים – פרי האהבה. עבורם נאבקתי ועבורם חיפשתי תשובות על כל כך הרבה שאלות שהציפו אותי, הקונפליקט הביא אותי למקום שהייתי צריכה לחפש תשובות.”

“תוך כדי הלימודים, שאליהם פניתי בחיפוש אחר תשובות, אני פוגשת במשפט הגאוני של ניטשה: מי שיש לו איזה 'ל־מה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'. והמשפט הזה מסתדר לי עם ההחלטה שגמלה בליבי להמשיך הלאה. פשוט הבנתי שהשאלה ל־מ־ה סוחפת אותי ביגון שאולה. הרי אין תשובה, ולא תהיה, וגם אם תתיימר להיות תשובה, היא לא תנחם כהוא זה. אז אני מחליטה שאני לא הולכת למקום של ה'ל־מ־ה', ובעזרת קישוטי השפה הנפלאה שלנו פשוט הופכת את המילה ומתחילה לחשוב 'ל־מה' – מילה שיש בה כבר התכווננות למשהו, גם אם לא יודעים ל־מה בדיוק.”

“אני אגיד כאן מילה קשה, אבל בזכות אובדנו של אסף אני מגיעה לאלפים של ילדים ומשפחותיהם.”

“אני מאמינה שהאובדן בא ללמד אותנו משהו על החיים, ולמרות הכאב הוא יכול להוביל להתפתחות האישית. זה תהליך מסועף של צמיחה מתוך משבר.”