“התורה הסמיכה את החכמים לקבוע פעם בפעם – בהתחשב עם 'הנהגת האדם המתחלפת לפי הזמן והאישים' – דינים שונים, שרעיונם היסודי הוא לעשות את הטוב והישר; יש שנתנו חכמים לדינים כאלה תוקף של נורמה משפטית שלמה, ויש שלא קבעוה אלא כנורמה, שיש לנהוג לפיה לכתחילה ובדרך חסידות. אלה ואלה מדבריהם של חכמים ומהווים חלק מהותי מכלל עולמה של תורה שבעל־פה, ומשום כך החכם והדיין עצמם – בהוראתם ובפסיקתם – מצווים ומפנים לנורמה המוסרית, כאשר אין בעניין הנדון בפניהם מקום לכפייה המתלווה לנורמה המשפטית.”