“אני חושב שהפרוזה היא תמונת מראה של הפרק האידאולוגי מדי של התרבות והחברה בישראל, ועכשיו יש איזו תנועה אל האישי, האינטימי, אל האוניברסלי במקום אל הלאומי. יש איזו הבנה אצל האנשים שהם צריכים לסדר להם ארבע אמות מוגנות משלהם. ואת זה השירה נותנת. את האפשרות לבנות מקום אינטימי, שקט, מקום של השתאות, פקפוק, הרהור.”