“המיתולוגיה היוונית והרומית, שדגלה בפולחן איתני הטבע, פולחן האֶרוֹס (האהבה), פולחן הים, השמש, ההרים ומעיינות המים – קיבלה בתקופת הרנסנס אופי אסתטי ומוסרי עליון. עם התפוררותו ושקיעתו של העולם העתיק והשתלטות הדת הקתולית, שדגלה בצניעות, בבושה, ובעקרון החטא הקדמון, אבדו גם הנטיות לראות בגופם של הגבר ושל האישה נושא להשראה ולשמחה. בימי הרנסנס חזרו אל הטבע, שאינו יודע חטא מהו.”