“הגעתי, ושוב ראיתי המון בנות. אמרתי לאמא 'בואי נלך', אבל היא אמרה 'אחרי כל הדרך שעשינו וכל הפקקים שהיו לנו, תיכנסי. מה שיהיה, יהיה'. ישבנו וישבנו, ואחרי המתנה ארוכה הכניסו אותי עם תשע בנות נוספות, וזה היה הרגע הכי מביך בחיי. עמדתי בבגד ים שנתנו לי, שהיה קטן עליי, מול עשרה אנשים, אני זוכרת משם רק את סנדרה רינגלר, וכולם בדקו אם הציצי שלי מספיק גדול והירכיים רזות ואם הכול אצלי במקום. איבדתי פוקוס. הדמעות חנקו אותי. עד היום אני לא יודעת איך היה לי אומץ.”