עדי הימלבלוי

“למדתי שלא משנה מה קורה, ברגע שאתה חזק מספיק להכיל משהו ולהתמודד איתו למרות הקושי, זה רק מחזק אותך. המציאות היא כמו בסדרות ובסרטים האמריקאיים. יש את מלך ומלכת הכיתה, אבל אם נעקוב אחריהם לאורך חייהם הבוגרים נגלה שהם אנשים אומללים.”

“הגעתי, ושוב ראיתי המון בנות. אמרתי לאמא 'בואי נלך', אבל היא אמרה 'אחרי כל הדרך שעשינו וכל הפקקים שהיו לנו, תיכנסי. מה שיהיה, יהיה'. ישבנו וישבנו, ואחרי המתנה ארוכה הכניסו אותי עם תשע בנות נוספות, וזה היה הרגע הכי מביך בחיי. עמדתי בבגד ים שנתנו לי, שהיה קטן עליי, מול עשרה אנשים, אני זוכרת משם רק את סנדרה רינגלר, וכולם בדקו אם הציצי שלי מספיק גדול והירכיים רזות ואם הכול אצלי במקום. איבדתי פוקוס. הדמעות חנקו אותי. עד היום אני לא יודעת איך היה לי אומץ.”

“אומרים שזה גורם לאנורקסיה ולהפרעות אכילה נוספות, אבל אני לא מאמינה בזה! אני חושבת שזו בעיה פסיכולוגית, הפוטושופ הוא לא הגורם. לתלות את כל האשמה בדבר חיצוני זה טיפשי וחסר אחריות, זאת התעלמות מהבעיה האמיתית.”

“כדי להיות דוגמנית אני צריכה לשקול ארבעה או חמישה קילוגרמים פחות ממה שאני שוקלת עכשיו, זה סיוט, סיוט, סיוט! חג חנוכה שעבר היה החנוכה הראשון מזה שנים שיכולתי באמת לאכול בו, כי אני כבר לא הפרזנטורית של 'פלפל'. אני זוכרת שלפני הצילומים זה היה ממש ממש עצוב. הייתי צריכה לשמור חודש וחצי על המשקל, ולא יכולתי להפסיק בבת אחת לאכול שוקולד כי אני באמת אוכלת המון שוקולד, זה די עצוב.”

“אני רצה למרחקים קצרים באופי. אני מנסה לברר עם הפסיכולוגית שלי למה. אני מניחה שזה קשור לזה שאני הפרעת קשב אחת גדולה.”

“זה אמנם קלישאתי מאוד, אבל אם נסתכל על עצמנו ונפסיק לחפש את הגורם לצרות במקום אחר העולם ייראה אחרת.”

“אני אדם שמאמין שהכול בא מהבית. החום, החינוך והאהבה שהילד יקבל בגיל צעיר הם הדברים שיבנו אותו בעתיד.”