“בימים לפני חג שבועות תרס"ד ירדתי ליפו כמצוות הרופאים עליי, כדי לטבול בים. בשבועות שחל ביום השישי, התפללתי בבית הכנסת 'שערי תורה', בן כ"א שנים הייתי אז, והנה שמעתי כיצד הרב אומר 'אקדמות' לפני הקהל ברטט ובבכיה, ונזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך דבקתי ברב באהבה עזה, והייתי לתלמידו וחסידו לעולם... הרגשתי שכולי אחוז שלהבת־יה, כל גשמיותי מתנדפת והולכת ונשמתי שהתקשרה בנשמת הרב מתנשאת ברום עולמות עליונים.”