“באיזה בוקר אני עומד ליד החלון ורואה פיליפינים דוחפים כיסאות גלגלים של אנשים קשישים ברחוב, ואני מחליט שאני סיעודי ושעוד מעט תהיה פיליפינית בדלת ואלו יהיו חיי מאותו יום, ואת זה סירבתי לקבל. הייאוש היה מאוד גדול כי באמת האמנתי בזה. זה רגע שחור כזה, לא רציונלי, מבולבל, שאני מרגיש שהכל נגמר, ואני דוקר את עצמי.”