יגאל בשן

“השירים של בשן, אולי יותר משל כל זמר אחר, הם שירי יום החולין שלנו, ילדי שנות ה־70. שירים שבצלם השקוף והצנוע גדלנו בלי לתת להם קרדיט על כך, שירים שהיו יפים ותמימים ורגילים כמו הילדות שלנו. שירים שהשתלבו בשגרה עד שנהפכו לחלק לא מורגש ממנה.”

“יגאל היה מהראשונים שקלטו את הפוטנציאל של השוק הבינלאומי לאמנים ישראלים, אני זוכר כשהתחלתי לצאת החוצה, היה לנו הרבה על מה לדבר. מעבר להיותו זמר רב קול ורב כישרון, הוא הבין את תעשיית המוזיקה.”

“האיש עם הקול החם שגרם לנו להתגעגע אל מה שאפילו לא ידענו לתת לו שם.”

“באיזה בוקר אני עומד ליד החלון ורואה פיליפינים דוחפים כיסאות גלגלים של אנשים קשישים ברחוב, ואני מחליט שאני סיעודי ושעוד מעט תהיה פיליפינית בדלת ואלו יהיו חיי מאותו יום, ואת זה סירבתי לקבל. הייאוש היה מאוד גדול כי באמת האמנתי בזה. זה רגע שחור כזה, לא רציונלי, מבולבל, שאני מרגיש שהכל נגמר, ואני דוקר את עצמי.”

“אמר לי אחד הרופאים: 'אני מאוד מפחד שאתה נכנס לאיזה לופ של חרדה שמזינה את הכאב, וקשה לצאת מזה'. ואני אומר: 'איזו חרדה?' התכחשתי לזה. ניסיתי להמעיט מדי פעם בכובד העניין, כי רציתי להקל על המשפחה, אבל זה היה בלתי אפשרי. הייאוש מתחיל להגיע ואני מתחיל לראות שחור בעיניים.”

“אני מנסה לשקר לעצמי ולשכנע את עצמי שאת ההופעה הבאה אני כן אעשה, אבל אני לא יכול. פשוט לא יכול. ופה התחלתי כנראה להיכנס לדיכאון. אני לא זיהיתי את זה כי מעולם לא הייתי בדיכאון.”

“הסיפור מתחיל כשאני קם איזה בוקר עם כאב גב, שחשבתי שהוא יעבור בתוך שבוע או שבועיים. היו לי ארבע הופעות באותו חודש. הכאבים התחילו להיות מאוד חזקים בין ההופעות ועם ההופעות. אני זוכר שנסעתי הביתה וביקשתי כל הדרך שייקחו אותי למיון. לא הכרתי עוצמה של כאב כזה מעולם. התחיל מסע היכרויות עם רופאים שלא הכרתי, ואני מתחיל לקבל משככי כאבים מאוד חזקים שנותנים לי חופש לשעה מהכאב. וככה זה פתאום חודשיים.”

“אני משתדל להחליט שאני מאושר, אבל לחיים יש קצב ודינמיקה משלהם, ולפעמים הם נותנים לך סטירות.”

“מישהו שאל אותי אם המוות של עוזי (חיטמן) גורם לי להבין שהחיים קצרים ולרצות להספיק יותר, אבל להפך: אני שואל בשביל מה לרוץ אם ממילא לא ידוע כמה תספיק.”

“ברוב האלבומים הקודמים שלי היו פשרות שנבעו מאילוצים מסחריים: המוזיקה שהייתה באוויר הכתיבה לי דברים, או שמוזיקאים שעבדתי איתם לחצו לכיוון שלהם... יש לי חלום לעשות תקליט עם שירים שעפו לי לרוח, שלא עבדו, להקליט אותם מחדש עם התובנות של היום. יש לי חומר לפחות לשני אלבומים כאלה.”

“אני לא מכיר מישהו במקצוע שעבד יותר קשה ממני. גם אשתי עובדת קשה. תדמיתית, התחתנתי עם אישה מבית אמיד, אבל אחרי כמה שנים העסקים של אביה נפלו והמילה 'אמיד' הייתה רחוקה ממנו, גם אם התדמית נשארה.”

“אני ארצה לשיר ולכתוב גם בגיל 110, השאלה אם יהיו אנשים שירצו לשמוע. עד היום אני לא מקבל את זה כמובן מאליו. הוצאתי אלבום חדש, אני יודע אם יאהבו או לא? זה נעשה קשה יותר במשך השנים, כי מצפים שתמציא את עצמך מחדש כל פעם, והצפיפות גדלה.”

“לפעמים ניגשות אליי בחורות ואומרות: 'הייתי מעריצה שרופה שלך', ואני שואל: 'מתי זה עבר לך?'”

“מגיל צעיר אני זקוק למשפחתיות כמו אוויר לנשימה. אני גם לא יוצא לבלות. אולי חברים, ארוחת ערב או סרט. אני אוהב להיות בבית עם אשתי ולדעת שהילדים בריאים.”

“להיות זמר בן 30 נראָה לי פתטי; אין בארץ פרנק סינטרה, דין מרטין, סמי דייוויס. חשבתי שאחרי הצבא אחפש עיסוק אחר. אפילו אריק איינשטיין, שמבוגר ממני ב-12 שנה - חשבתי שהוא ובני דורו סוחבים עוד שנה ועוד שנה. היום, זמר בן 30 נראה לי חסר ניסיון וצעיר מדי.”

“אמא שלי גידלה אותי להשתלב בתרבות החדשה שמתפתחת כאן. היא גם שלחה אותי לנוער העובד וגיהצה לי את החולצה עם השרוך, והייתה גאה בפנקס האדום של מפלגת העבודה. רק לימים הבנתי שאולי זה נבע מפחד.”

“היו ימים שאם הייתי אוכל פלאפל, לא היה לי כסף לחזור באוטובוס. חשבתי שאלנבי זה הטופ של העולם. הייתי מסתכל שעות על בניינים של שלוש קומות, לא הבנתי איך הם עומדים.”

“כתבתי בין 800 ל-1,000 שירים, רבים מהם הפכו לנכסי צאן ברזל, אבל עד עכשיו אני פוגש אנשים ששואלים אותי, מה, אתה כתבת את 'סיון'? את 'ציפור קטנה בלב'? את 'בואי נעשה לנו חג'? עד היום אנשים חושבים שאת 'הופה היי' עוזי חיטמן כתב, אבל אני כתבתי אותו לגידי גוב, לפסטיבל שירי ילדים.”

“העולם משתנה. מתי יירו עלינו סקאדים? ממתי הפכנו למאוימים על ידי נשק גרעיני? אני גם מדבר על ההליקופטר שכל יום נוסע צפונה ואנחנו מסתכלים עליו כעל דבר שגרתי. אנחנו מבוהלים יותר משהיינו אי פעם, לא יודעים מה יהיה מחר.”

“הבעיה הכי גדולה במדינה היא השילוב בין דת לפוליטיקה. הדת לא צריכה להיות בפוליטיקה. היא הורסת כל חלקה טובה. אנשים צוברים כוחות בלי פרופורציה וזה השינוי הגדול שקורה לנו.”