“יש פעמים, והן לא נדירות, שעיניי דומעות כאשר אני רואה, קורא או שומע על מצוקתם הבזויה של בעלי־חיים בידי בני־אדם. כאבם, יגונם, בדידותם, חפותם, מותם. כעס. זעם. רחמים. צער. שאט־נפש. כל הבריאה כולה נאנקת אל מול כמות הרוע שאנחנו בני האדם המטנו על יצורים חסרי אונים ואילמים אלו. זהו לבנו, לא רק ראשנו, הקורא לסיום כל הדבר הזה, הדורש מאיתנו להתגבר, למענם, על ההרגלים והכוחות שמאחורי הדיכוי השיטתי שלהם.”