“יוצר שמגדיר מחדש את הגבולות בין פרוזה לבין שירה, רק כדי לחצות אותם שוב ושוב בברק מתעתע. הופמן פועל מתוך שתי מסורות מנוגדות־משלימות, מחשבת זן והמחשבה הסוריאליסטית, ובין לבין הוא יוצר איים של יופי כמעט לא מפוענח.”