Vladimir Nabokov

“בעונג אני צופה בהישגו העילאי של הזיכרון, באיזו מומחיות הוא מכונן הרמוניות מובלעות כאשר הוא מכנס בחובו את צליליו הנודדים של העבר, התלויים־ועומדים.”

“אני רואה את ההתעוררות של התודעה כסִדרה של קטעי הֶבזקים שמרווחיהם פוחתים בהדרגה עד שהם מעמידים גבישים של תפיסה בהירה, והם המעניקים לזיכרון מאחז חלקלק.”

“היצורים הראשונים על פני האדמה שנתנו דעתם על הזמן היו גם היצורים הראשונים שחייכו.”

“על מנת שניהנה מן החיים אין לנו ליהנות מהם יותר מדי.”

“כשהיו מתקנים את שגיאותיו שוב לא היה נכשל בהן, אך עצם העובדה שלא ידע בוודאות אם אינו שוגה במלים מסוימות - די היה בה לדכאו עד עפר, והוא היה מסמיק עד לתנוכי אוזניו כאשר לא הובנו דבריו כהלכה.”

“אפשר שאנוכי ראיתי וזכרתי כל מה שראה וזכר גם הוא, אך ההבדל בין כושר המבע שלו לשלי כמוהו כהבדל בין פסנתר־כנף לבין צעצוע מקרקש בידו של ילד.”

“הוא לא השיב דבר והפנה את ראשו, והיא נבוכה כל כך, שהחלה למנות את פרטי מזג האוויר של היום הקודם, של אותו היום ושל יום המחרת. הוא המשיך לשתוק, וגם היא השתתקה והחלה לחטט בארנקה, מחפשת נואשות נושא לשיחה ומוצאת רק מסרק שבור.”

“המסע המסומן הסתעף בדומה לנהר, והיה עליו לעקוב אחרי כל אחד מהערוצים עד סופו בטרם יחזור לאפיק המרכזי. את המסעים הצדדיים המשוערים האלה, שהסבירו את טיב הכישלון או ההשראה, חדל בהדרגה לוז'ין להמחיש על גבי הלוח, וניחש את ההרמוניה שלהם על פי רצף הסימנים בלבד. ממש כך יכול היה לקרוא מחדש, בלי להשתמש בלוח, משחק שכבר שוחזר פעם: הדבר אף נעם לו יותר, מכיוון שלא נאלץ לטרוח ולהזיז את כלי השחמט.”

“הוא איננו משחק שחמט כדי להשתעשע. זהו פולחן.”

“בעולם השחמט הזמן הוא חסר רחמים.”

“I confess I do not believe in time. I like to fold my magic carpet, after use, in such a way as to superimpose one part of the pattern upon another. Let visitors trip. And the highest enjoyment of timelessness―in a landscape selected at random―is when I stand among rare butterflies and their food plants. This is ecstasy, and behind the ecstasy is something else, which is hard to explain. It is like a momentary vacuum into which rushes all that I love. A sense of oneness with sun and stone. A thrill of gratitude to whom it may concern―to the contrapuntal genius of human fate or to tender ghosts humoring a lucky mortal.”

“A work of art has no importance whatever to society. It is only important to the individual.”

“[S]urely the Cupid serving him was lefthanded, with a weak chin and no imagination.”

“Do all people have that? A face, a phrase, a landscape, an air bubble from the past suddenly floating up as if released by the head warden's child from a cell in the brain while the mind is at work on some totally different matter? Something of the sort also occurs just before falling asleep when what you think you are thinking is not at all what you think. Or two parallel passenger trains of thought, one overtaking the other.”

“And speaking of this wonderful machine:[840] I’m puzzled by the difference b”

“I recall certain moments, let us call them icebergs in paradise, when after having had my fill of her –after fabulous, insane exertions that left me limp and azure-barred–I would gather her in my arms with, at last, a mute moan of human tenderness (her skin glistening in the neon light coming from the paved court through the slits in the blind, her soot-black lashes matted, her grave gray eyes more vacant than ever–for all the world a little patient still in the confusion of a drug after a major operation)–and the tenderness would deepen to shame and despair, and I would lull and rock my lone light Lolita in my marble arms, and moan in her warm hair, and caress her at random and mutely ask her blessing, and at the peak of this human agonized selfless tenderness (with my soul actually hanging around her naked body and ready to repent), all at once, ironically, horribly, lust would swell again–and 'oh, no,' Lolita would say with a sigh to heaven, and the next moment the tenderness and the azure–all would be shattered.”

“A thousand years ago five minutes wereEqual to forty ounces of fine sand.Outstare the stars. Infinite foretime andInfinite aftertime: above your headThey close like giant wings, and you are dead.”

“The act of vividly recalling a patch of the past is something that I seem to have been performing with the utmost zest all my life, and I have reason to believe that this almost pathological keenness of the retrospective faculty is a hereditary trait.”

“It is hard, I submit, to loathe bloodshed, including war, more than I do, but it is still harder to exceed my loathing of the very nature of totalitarian states in which massacre is only an administrative detail.”

“Genius is an African who dreams up snow.”