John Donne

“Here lies a she sun, and a he moon there;She gives the best light to his sphere;Or each is both, and all, and soThey unto one another nothing owe;And yet they do, but areSo just and rich in that coin which they pay,That neither would, nor needs forbear, nor stay;Neither desires to be spared nor to spare.They quickly pay their debt, and thenTake no acquittances, but pay again;They pay, they give, they lend, and so let fallNo such occasion to be liberal.More truth, more courage in these two do shine,Than all thy turtles have and sparrows, Valentine.”

“Love's mysteries in souls do grow,But yet the body is his book.”

“Humiliation is the beginning of sanctification.”

“Reason is our soul's left hand, faith her right.”

“He that asks me what heaven is, means not to hear me, but to silence me; He knows I cannot tell him; when I meet him there, I shall be able to tell him, and then he will be as able to tell me; yet then we shall be but able to tell one another, this, this that we enjoy is heaven, but the tongues of angels, the tongues of glorified saints, shall not be able to express what that heaven is; for, even in heaven our faculties shall be finite.”

“Wicked is not much worse than indiscreet.”

“When one man dies, one chapter is not torn out of the book, but translated into a better language.”

“Since you would save none of me, I bury some of you.”

“Tis all in pieces, all coherence gone,All just supply, and all relation;Prince, subject, father, son, are things forgot,For every man alone thinks he hath gotTo be a phoenix, and that then can beNone of that kind, of which he is, but he.”

“Nature's great masterpiece, an elephant; the only harmless great thing.”

“This is joy's bonfire, then, where love's strong artsMake of so noble individual partsOne fire of four inflaming eyes, and of two loving hearts.”

“ראשיתו שירי אהבה מפולפלים ואחריתו שירי אמונה סוערים.”

“הכול נשבר לרסיסים, וכל התאמה נעלמה,/ דבר אינו מתאים עוד, אין עוד כל יחס ישר.”

“פילוסופיה חדשה מטילה ספק בכל דבר./ יסוד האש כבה לפתע ונעלם,/ הארץ נהרסה והשמש אבדה,/ וחוכמתו של איש לא תוכל לומר לו היכן לחפשן.”

“גַּם אַתָּה, חֵי הָאֵל, לֵךְ בְּדַרְכִּי: / אֵתֶן אוֹתְךָ שָׁם לְנֶפֶשׁ אַחֶרֶת / אֲשֶׁר תִּשְׂמַח לִֵהָנוֹת מִגּוּפִי / לֹא פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר מִרוּחִי הַחוֹקֶרֶת.”

“אם לנפלאות נועדת / למראות שלא נודעו / רבבת ימים צעדת / ושער ראשך שיבה הוא / או אז תספר לי על מה שעשית, / על כל הפלאים אשר שמה ראית, / ותישבע / אין בת חווה / טובת מראה וגם טובה / אם תמצאנה, בוא ספר לי.”

“שׁוּם אָדָם אֵינֶנּוּ אִי, כֻּלוֹ מִשֶּׁל עַצְמוֹ; כָּל אָדָם הוּא פִּסָּה מִן הַיַּבֶּשֶׁת, חֵלֶק מֵאֶרֶץ רַבָּה. אִם גוּשׁ עָפָר יִגָּרֵף עַל־יְדֵי הַיָּם, אֵירוֹפָּה תִּהְיֶה נֶחְסֶרֶת, מַמָּשׁ כְּמוֹ לוּא הָיָה כֵף־סֶלַע, כְּמוֹ לוּא הָיָה אֲחֻזַּת מֵרֵעֶיךָ אוֹ אֲחֻזַּתְךָ שֶׁלְךָ הָיָה: מוֹתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם מְפַחֵת בִּי, יַעַן־כִּי אֲנִי מְשֹׂרָג בְּגֶזַע הָאָדָם. וְלָכֵן לְעוֹלָם אַל תִּשְׁלַח לִשְׁאֹל לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים-- לְךָ הֵם מְצַלְצְלִים.”

“אִם רַק תִּלְבְּשִׁי עַזּוּת סְבִילָה, תְּגַלִּי: כְּשֶׁאַתְּ מְעֻרְטֶלֶת יֵשׁ לָךְ יִתְרוֹן עַל כָּל גֶּבֶר בַֹּחֶלֶד.”

“אֵיךְ תֵּדַע אֶת לִבִּי, אוֹ בְּאֵין לָהּ לֵב, אֵיךְ תַּכִּיר בְּךָ שֶׁאַתָּה לֵב אוֹהֵב?”

“אֶחְרֹג מִכָּל לָשׁוֹן וְכָל מִדָּה אִם אֲסַפֵּר אֶת פֶּלֶא הֱיוֹתָהּ.”