דוד פוגל

“דוד פוגל הוא יוצר חריג בנוף הספרות העברית במחצית הראשונה של המאה ה־20. אף סופר עברי אחר בן תקופתו לא יצר בספריו מזיגה כזו של הוויה אורבנית אירופית, דמויות רוויות תשוקות ויצרים, אווירה דקדנטית מסואבת ועם זאת - או שמא דווקא בשל כך - עתירת חלומות ותקוות.”

“לא הבין כיצד יכול אדם להיות אומלל כל עוד לא פסו מן העולם בריות נפלאות כאלו.”

“אַת האישה היחידה, הראשונה. עדיין לא אהבתי כך שום אישה.”

“בערב זה ובמקום זה הרגשתָּ את עצמך חסוי מפני פגעי החיים.”

“חסר היה זיקה טבעית, ישרה, אל הדברים. אותו סופר היה בעל מוח בלבד ולא בעל מזג לוהט, לא אמן.”

“מתאווה למצות עומק החיים על כל גוניהם.”

“היו כמותה שרויות בצימאון בלתי פוסק.”

“לגרש קצת יום החולין החדגוני.”

“הביט על סביבותיו וראה, כי מצוי הוא בדיוק ליד אותו ספסל אשר ישב עליו קודם.”

“חמשת חושים פקוחים במצב ידוע דיים לו לאדם לגמרי וכל העולם כולו שלו הוא.”

“אסונו ואושרו של כל אדם גלומים בו עצמו, ואינם באים מן החוץ.”

“אהב את תושביה קלי הדעת ועליזי החיים של עיר זו.”

“רוח סתיו צונן נתחבט ברחובות.”

“זמר חרישי אשלח על פני גלי הליל, שיעבור למרחק. סוסי מאזינים ועולים לאט.”

“בשוק ערוכים כמקודם כל חפצי יקר – ואני לא חפץ עוד לקנות פה מאומה.”

“ראשית דרכי שוב לא אראה, ואותך לא אראה, ואותי מאז.”

“פחד ישגה בעיניים, אם לאחור נביט ואם לפנים.”

“ותסענה שתי עינייך לפנינו, להאיר לי ולרעי.”

“כל אלה ישמע ההלך העייף ורעד יעבור את בשרו.”

“כי ייגש הליל אל חלונך – צאי אליו עירומה.”