שירה קצנלנבוגן

“הפרסום הוא פחות פקטור. ברור שהוא חלק מהעניין, אבל כמו כל דבר, זה עניין של מינון. אני לא רודפת אחרי ההכרה או מוטרדת מכמה מזהים אותי ברחוב. אני מעדיפה להאמין שיהיה בסדר. גם אם לא אעבוד בתור שחקנית. רציתי ללמוד, ללמוד זה להתפתח. יכול להיות שהלימודים האלה יגרמו לזה שלא תהיה לי יותר עבודה ויכול להיות שעכשיו אני חוזרת לעבוד ואני קצת חכמה יותר ויש לי עוד משהו לתת. אולי. לא יודעת. הכול יכול להשתנות, החודש אני עובדת ואולי עוד חצי שנה אף אחד לא ירצה לשמוע ממני.”

“חשבתי שלהיות שחקנית זה כמו רקדנית, משהו שאת צריכה לעשות מגיל אפס, וכמעט לא היה לי רקע, אבל משהו משך אותי לשם. כשהגעתי לבחינות בניסן נתיב, הבנתי שזה מי שאני ואין מה לעשות. לא מזמן ראיתי את קלטת האודישן שלי, ובאמת הייתי שם נמרה. עליתי להיבחן מול ניסן, בלי לדעת מה זה סאבטקסט או להבין משהו בטכניקה, ופשוט עשיתי את זה. כנראה חוסר המודעות שלי זה מה שהדליק אותו, והוא קיבל אותי.”

“לדגמן היה טראומה. תמיד הרגשתי טוב עם איך שאני נראית, ודווקא כשדגמנתי הרגשתי הכי מכוערת. כל היום מתעסקים איתך על מה את לא, ואם הרגליים שלך בדיוק באורך הנכון. זה נורא. זה עולם עם המון חוסר רגישות, יש שם אוחצ'ות רעות שזה הקטע שלהן, להיות רעות. ילדות בגיל ההתבגרות נכנסות לסט צילום ואף אחד לא מדבר איתן מילה, זה יכול לדפוק בן אדם.”

“לכל מקצוע יש את הקושי שלו, ובמשחק הקושי הוא המנעד הרחב שאתה עובר כל יום בין השפלה לתהילה, זה זיגזג.”

“אני לא חושבת רחוק. תמיד כשחשבתי רחוק גיליתי שהחיים מובילים אותך למקומות אחרים. אני לא אוהבת להציב מטרות, אני עושה צעד וכל הזמן שואלת את עצמי אם זה מתאים לי, ואז ממשיכה הלאה.”

“השאיפה הכי גדולה שלי היא להיות שלמה עם עצמי, לעשות מה שאני אוהבת, לא לעשות דברים כי צריך וכי זה מובן מאליו. לא ללכת ללמוד כי כולם לומדים וגם לא להתחתן כי כולם מתחתנים עכשיו, אלא לעשות את מה שטוב לי.”

“כל פעם שהלכתי להצגה, ראיתי שהשחקנים נהנים. זה סוג של אסקפיזם, אתה מטייל בעולם אחר ועושה דברים שביום יום לא תעשה. זה מדיום מדהים בעיני, נורא משחרר, מאוד כייפי. עבורי זה כמו ילדות שנייה, ללמוד ריקוד, משחק ופיתוח קול.”