חיים הזז

“הניסיון לבנות 'פירמידה' של היהדות הביא אותו לשרטוט פירמידות הפוכות שבהן נאבקים זה בזה שני קווי מחשבה: ב'הדרשה', למשל (מתוך 'ריחיים שבורים'), החילוניות הציונית האקטיבית מוצגת על־ידי יודקה כראשית ההיסטוריה של העם, שקודמת לה יהדות גלותית־פסיבית, ולעומת זאת ב'דרבקין' (מתוך 'אבנים רותחות') החיים החילוניים בארץ מוצגים על־ידי דרבקין כדקדנטיים לעומת הערך הצפון ביהדות הגלותית שומרת המצוות. הספקות המטלטלים את דמויותיו טילטלו גם את הזז עצמו (בעיקר עד שנות החמישים) ובאים לידי ביטוי בדרך כתיבתו.”

“הוא בונה את סיפוריו מתוך מרחק ושבר, ההופך את העולם המתואר למין הזיה מתאבכת בתוך ענני מילים, ורק מתוכה הוא הולך ומצטייר פתאום בחריפות מפתיעה ובעדינות נוקבת.”

“יש בו חוכמת־הסתכלות קרה, מלמעלה למטה, גם במעשים טרגיים ומזעזעים, בעודם נעשים; לא שהוא אדיש לגביהם, כי אלו כן — לא היה רואה ומבחין דבר ולא היה יכול לספר עליהם באותו כשרון רב שהוא מספר עליהם, — אלא שאוהב החיים הוא ומוצא ענין בהם בכל התנאים; אהבת־חיים זו יוצרת אצלו את מגנו המובהק בפני כל פורעניות: — הלגלגנות הקלה, העדינה, המתאפקת, הלובשת מסוה של הומור.”

“בלזק של הקומדיה האנושית היהודית.”

“הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות, ממקום שתש כוחו של העם, דבר אחד ברור - הציונות לא המשך ולא רפואה למכה, היא עקירה והריסה. אדרבה היא מסיחה את דעתה מן העם, מתנגדת לו, הולכת נגד רצונו ורוחו, חותרת תחתיו, ועוקרת אותו, ופורשת ממנו לדרך אחרת, למטרה רחוקה ומסוימת, היא וקומץ אנשים בראשה גרעין של עם אחר. בבקשה לשים לב!! לא חדש לא מחודש אלא אחר, מי שאינו סובר כך או שטועה או שהוא מרמה את עצמו.”

“אין הציונות והיהדות דבר אחד אלא שני דברים השונים זה מזה, בודאי שני דברים הסותרים זה את זה, כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני.”

“אני טועם עכשיו בַּכל טעם־בראשית. באמת, כאילו כל העולם לא נברא אלא בשבילי. בשבילי החמה מאירה, השמים כדבר־מה נודע וזכור לי משכבר הימים, נודע וזכור לי, לי בייחוד ובכִיווּן, וכל אילן וענף של שיח מתנועע לקראתי בידידות ומטה לי חסד ורצון, וכן כל שאר העולם ומלואו.”

“דין עתיד אני ליתן על כל יום ויום שעובר עליי חוץ ממך, וכבר עכשיו נותן אני הדין על כך בכל יום ויום ובכל שעה ושעה.”

“צפופים עומדים הכלים המלאים אלו בצד אלו, תינוקות של בית־תנורם בצד זקני תנור וגדולי הכיריים ומזדעזעים ונרתחים. מפטפטות הקדירות הדברניות, צווחים הסירים, עורגים האילפסים ורוחשות המחבתות והמחתות.”

“שם היינו בין זרים, בין שונים ואויבים והיה צורך להסתתר, להיבטל, לסמא את העינים, להיות אחרים ממה שהננו באמת. אבל כאן? הרי אנחנו בתוך שלנו, בינינו לבין עצמנו, ואין שום בושה ואין שום צורך להסתתר ואין גם מפני מי להסתתר.”

“הווי אומר: בעל כורחו יושב לו חנווני ומצפה לפדיון. ושלושה דברים יש כאן. ראשית, כיוון שבעל חנות הוא – נראה כאדם מן היישוב ושווה עם כל הבריות. שנית, אולי ירחם השם יתברך ויזמין לו קיקיון דיונה... ושלישית... – שכחה, אומרים הבריות, חלה על שלישית, חה־חה... מילא, בין כך ובין כך, ברעב לא ימות. 'לא אמות כי אחיה'.”

“והבל חם מיתמר ועולה ממנו ומבשם את כל הבית ריח ניחוח. אותה שעה, מיד נחירי־אפך מזדעזעות ולשונך מתרגשת ולבך רודף עליך ונפשך מפרכסת לצאת, ואין לך תקנה אלא שתקפוץ לשולחן לאלתר ותשרה פרוסת־חלה חמה באותו צלי־קדירה ותשיב את נפשך.”