מיכל ינאי

“המדיטציה היומית שינתה אצלי הכול: את היחסים במשפחה, את הזוגיות, את ההתנהלות שלי עם עצמי. אני עובדת יותר קשה מאי פעם, אבל יש לי בסיס של רוגע ושקט נפשי. אין את כל הרעש שמסביב.”

“הגשתי את תוכנית הטלוויזיה 'קשרים מצוירים'. זו הייתה תוכנית שלי עם דינוזאור בערוץ הראשון, והייתי בת 16. מישהי ניגשה אלי ברחוב ואמרה לי שבדיוק נולדו לה תאומים והיא קראה להם מיכל וינאי. לא ידעתי מה לעשות עם המידע הזה, הייתי בשוק.”

“מאוד קשה לי להיפטר מדברים. זה נורא. אני אוגרת המון, ומדי פעם כשאני רואה סרט על מינימליזם אני מחליטה שמחר אזרוק הכול, ולמחרת זה לא קורה. אצלי הכול נוסטלגי ומתחבר לאדם, סיפור או עניין. יש לי חברה סטייליסטית שמדי פעם באה עם שקית זבל, מרוקנת לי חלק גדול מהארון ולוקחת את הבגדים לתרומות. לפעמים, שנה אחרי זה היא מגלה שהחזרתי לארון כמה פריטים שכביכול נפטרתי מהם, ואז היא צורחת עליי. כל ה'שוּק' שאני מקבלת בתקשורת זה בגלל דברים שאני מסרבת לזרוק.”

“אמי עדנה הצטלמה לתפקיד ראשי בסרט סטודנטים, אז אחרי שצפיתי בו התקשרתי לומר לה שהיא עושה עבודה נהדרת. אמא שלי היא כישרון מבוזבז. היא רצתה להיות שחקנית, זה לא קרה בזמנו.”

“לוס אנג'לס הייתה סוג של הרפתקה מדהימה בשבילי אבל זו הייתה תחנה ולא מטרה. כל ההתגלגלות הזו הייתה מקרית לחלוטין. התמזל מזלי לעשות שם כל כך הרבה ואני עדיין נוסעת מדי פעם לאודישנים או שאני שולחת במייל כל מיני דברים.”

“העניין הוא שבסטים של סרטים ישראליים כל מילה שנייה היא 'יאללה יאללה' בעוד שבסרטים אמריקאיים כל דבר מתוקתק עד לפרט האחרון. מה שכן, יש משהו נחמד בזה שגם הבום מן וגם איש הקייטרינג יכולים לבוא אלייך בסט מקומי ולהגיד איך היה הטייק האחרון. זה בטח לא היה קורה שם. אני באמת חושבת שלכל סוג הפקה יש את הקסם שלה.”

“אני מי שאני בזכות הדברים הקשים והטובים שעברתי, ובאמת שלא הייתי מתחלפת עם אף אחת.”

“אחד הדברים שהכי חשובים לי בעבודה על דמויות הוא שאני לא שופטת אותן.”