יסמין פיינגולד

“סוד הכוח שלה הוא האיזון! יסמין היא האדם הכי מאוזן שהכרתי אי פעם. היא לא פנטזיונרית. יש לה חלומות ושאיפות גדולות, אבל הרגליים שלה נטועות עמוק בקרקע. היא חיה לפי יכולתה ויודעת מה זה מנעד. זה הציל אותה, כי הדבר הראשון שקורה לך בפגיעת ראש הוא שאתה מאבד כל אחיזה במציאות.”

“במשך כל שנות הלימודים הארוכות שלה מצאו באוניברסיטה את הדרך מצד אחד לבוא לקראתה, להיות גמישים, לנסות לתמוך בכל הבעיות שצצו בעקבות התאונה. אך מצד שני, מקפידים להדגיש שם, לא ויתרו ליסמין בשום שלב מבחינה אקדמית עד לתואר הנכסף”

“חמש שנים הירקון היה הבית שלי, והבית הזה בגד! עד התאונה הייתי עליו פעמיים ביום. בגשם, בשמש, בברד היסטרי. התאונה בירקון הייתה סוג של שבר, ובכל זאת, כשחזרתי לחתירה לא הרגשתי אליו שום חיבור רגשי. הרי לא היו לי זיכרונות מהנחל, וגם מה שידעתי על הירקון, ידעתי מהסיפורים והתמונות, לא מהמוח. רק בשנה האחרונה דברים התחילו להשתנות. אני כבר לא חותרת צמוד אל החוף אלא באמצע. ובכל פעם שאני עוברת מתחת לגשר אני אומרת לעצמי, יש, ניצחתי.”

“הייתי רגילה לציונים של 90 פלוס, והיום הבחינות שלי מגיעות, לפעמים, ל־30 ו־40. זו נפילה קולוסאלית. זה סוג של התרסקות. אנשים חושבים שהתואר אלופת הארץ בחתירה הוא שיא חדש ומרגש, אבל זו בקושי הרמה שהגעתי אליה לפני התאונה. בתחרות התמודדתי מול שלוש חותרות בסך הכול. ההסתכלות היותר משמעותית היא לזירה העולמית ושם, שבוע לפני התאונה, חזו לי מקום רציני.”

“במקרה שלי אנשים היו אדישים. הייתי יכולה להבין אם הם פחדו לקפוץ למים. פחד עלול לשתק. אבל הם אפילו לא גילו יצירתיות והזעיקו מישהו אחר. היו יכולים, למשל, לקפוץ לסירה שעמדה על החוף ולחתור אליי. האדישות היא הסכנה הגדולה ביותר, וכשמישהו אדיש עד כדי כך שהוא עומד ומצלם אותי, זה כבר ממש מוזר.”

“אם לא הייתי פייטרית, לא הייתי פה עכשיו, הייתי שוכבת עדיין בבית לוינשטיין. הרופאים חשבו שאני אהיה צמח, לא הייתי מסוגלת להגיד שום דבר. להיות מעל 5 דקות בלי חמצן, זה מאוד לא סביר. זה משאיר אותך דפוק. מזלי שהייתי ספורטאית והיה לי הרבה חמצן בגוף, בשרירים. באופן כללי, אם לוקחים שני אנשים לצלילה, אחד ספורטאי והשני לא, אני חושבת שהספורטאי יחזיק מעמד יותר זמן.”

“בהייד פארק נשים של און לייף אני אדבר על חשיבותה של התקווה. על זה שאפשר ליפול עמוק מאוד אבל כל אחד צריך תקווה ולהאמין בעצמו. בזמן השיקום הרגשתי כאילו איבדתי הכול. הכול הלך. הרגשתי שנגמרו לי החיים ואני אהיה תקועה בבית לוינשטיין לנצח. לאט לאט מגלים שזה לא באמת ככה. צריך להילחם על הדברים שאנחנו רוצים, זה לא בא בקלות ולא תמיד מצליחים. אבל בגדול, בסופו של דבר, זה קורה. פשוט אסור לוותר.”

“זה באסה כי הלכה יסמין הקודמת. אני שמחה מאוד על מי שאני עכשיו, אבל עצוב לי שאני לא אותו בנאדם. אני מרגישה שהבנאדם שהייתי יכול היה לעשות הכול. לפעמים זה יכול להגיע לייאוש.”

“איך אפשר להסביר את התאונה אם לא על ידי שיט הפנס. למה קרתה התאונה? שיט הפנס. למה לי? שיט הפנס”

“גם בנקודות שהכול נראה שחור, אפשר למצוא זיק של אור בתוך כל הבלאגן/ אני מוצאת שזה נותן כוח להרבה ילדים שמתמודדים עם קשיים. כמעט כל דבר בסיפור שלי נוגע במישהו. אני כאן כדי להגיד להם שאפשר להחזיר שליטה על החיים שלהם. אני יודעת שזה קשה ושזה נראה לפעמים בלתי אפשרי”

“כל תרגיל שאני פותרת זה ניצחון על עוד שנייה במים, ממש ככה. כל שנייה במים שווה אחר כך המון שנים של עבודה. עצם היכולת לעמוד עכשיו ולהחזיק תעודה שאומרת שסיימתי את המסלול הזה היא באמת מדהימה”

“זה יכול היה להיות חלום, אבל חתירה זה לא ענף מספיק מפותח בארץ בשביל שיהיה לי מישהו שאוכל לרוץ איתו קדימה עד לפודיום. אני עדיין ממשיכה לחתור ברמה של תחביב. אם אין לי יכולת להשפיע, אז אין לי מה לחפש שם. כל החיים רציתי לעשות משהו שייזכר, רציתי להטביע את חותמי, מה שנקרא, ואז התבגרתי והבנתי שזו לא הדרך היחידה להשפיע על העולם, שיש לי הזדמנות להשפיע גם בהוראה”

“אם הירקון לא יכול עליי, אף אחד לא יכול. יש לי דרייב לא רק בחתירה, אלא בכל כל דבר שאני עושה, זו בעירה שיש לי מבפנים - אם אני עושה משהו, אני צריכה לעשות אותו עד הסוף. אני פשוט תמיד רוצה להיות הכי טובה שיש”

“באופי שלי אני לא מוכנה להפסיק עד שאני לא לוקחת את המדליה. אני לוקחת את המוטיבציה הזאת לכל תחום שיש לי בו איזשהו מאבק, בעיקר מאבק נגד עצמי. בתור ספורטאית יחידנית לשעבר למדתי שהמאבקים הכי קשים שהיו לי היו נגד עצמי, להילחם מהשנייה הראשונה נגד האינסטינקט הטבעי ביותר שאומר לך 'די, תנוחי'. אני שמחה שהצליח לי”