נתן רוטנשטרייך

“כשרונו להשרות סביבו ובתוכו שלווה, הדרושה להוגה כמותו, העוסק בעיוני־עולם עמוקים ומורכבים, ובצלילה לתהומות חיינו, לא קיפחה את יכולתו לקלוט את מצוקות הזמן שלו ושל החברה, התובעות בקול מחריש טיפול ודיון ופתרונים דחופים לבעיות השעה הדוחקות.”

“השכליות יכולה להתנהל בכיוונים שונים, החל בכושר הדיבור של האדם ועד לחשיבה עצמית, כמו למשל החשיבה על־פי חוקי ההיגיון, מצד הזהות שבחשיבה או מצד היעדר הסתירה שבה. החשיבה באה לידי ביטוי גם בהסבת כושר הפענוח על הטבע ומציאותו וכיוצא באלה הגילויים של שכליות האדם.”

“יש מונח 'עם־מדינה' המבליט את הקשר בין שני המרכיבים. יום יום אנו למדים לדעת שעדיין לא הגענו למעמד זה ומסתמא קשה להגיע אליו עד כדי כך שניתן להשקיף עליו כעל סיום דרך. אולם עלינו להימצא ולהתקדם בדרך למעמד זה.”

“קיימים קווי תיחום בין חברה למדינה אולם אלה אינם חדים, משום שגם חברה אינה רק מציאות של יחידים רבים החיים זה בצדו של זה; גם חברה היא מערכת סדורה, גם אם הסדריה יותר רופפים ונזילים מאשר סדרי המדינה.”

“ההבדל בין חברה למדינה בולט בעניין זה. למדינה איננו מייחסים נימוסים אלא חוקים. כלומר, אחד ההבדלים בין חברה למדינה הוא בכך, שחברה יש בה נוהגים ואילו מדינה יש בה הסדרים המלווים כפייה מעוגנת בחוק.”

“החברה גלויה יותר מהמשפחה ואורחות ההתנהגות שלה ובתוכה בולטים, בעוד שסדריה של משפחה הם בגדר רשות היחיד והם מתבלטים לרוב על רקע של משברים.”

“חברה מתאפיינת גם בכללי התנהגות מסוימים וכללים שהם בגדר ביטוי לזיקות בין בני־האדם. בתחומי חברה אחת נוהגים בני־אדם בנימוס איש כלפי רעהו שעה שהם נוסעים בכבישים; לעומת זה בתחומי חברה אחרת לא הנימוס הוא תכונה מאפיינת אלא דווקא המרוץ והניסיון להגיע ליעד בהקדם ללא התחשבות בזולת.”

“הספֵרה של היצירות האישיות, באשר עומדת היא על ניסוח, יש בה סיום: הספר שנכתב קיים ועומד, והוא הדין ביצירה חזותית או קולית. ואילו היצירה הקיבוצית – לעולם אין לה סיום, ואם יש לה סיום הרי היא מושא למחקר ואינה עוד עניין להוויה של שותפות ושל ניסוח חיים ממשיים.”

“אם נאמר על הפילוסופיה שהיא דיאלוג של הנפש עם עצמה, מותר לומר על היצירה הציבורית שהיא דיאלוג של כול אדם עם עצמו, עם זולתו ועם שדה המפגש המשותף להם.”

“כל יצירה אישית, ויהיה ביטוייה אשר יהיה – אמנותי, ספרותי, מחקרי או הגותי, עומדת על ניסוח. ניסוח עניינו הבלטה, הדגשה, הוצאת הגנוז מן הכוח אל הפועל ומתן אפשרות לגנוז ללבוש צורה.”

“יש ביטויים חיצוניים אצל הצעיר כגון צחוק או בכי, שאינם מבוססים לכאורה, אך עדים הם לאיזו התרחשות פנימית. המחנך של המתעוררים צריך להצטייד בכל ידיעות הנפש, אם רוצה הוא להיות לסעד לצעירים.”

“חינוכנו צריך לבנות באדם ריגולאטור נפשי, לבסס את האיסטאנציה הפנימית שהיא תכוון את חייו. לכן אין הדת כמוסד וטקס חיצוני מתאימה לנו, כי היא אינסטאנציה חיצונית. הריליגיוזיות האמיתית נעוצה בנפש פנימה.”