משה תמיר

“איתן, לעומתו, נפגע. אתה כאן רק שבועיים- שלושה, אמר לתמיר, וכבר אתה חושב שאתה יודע איך הכל עובד. צ'יקו לא נשאר חייב: אתה כאן כבר חמש שנים, אמר לאיתן, והראש שלך התאבן. הוא פנה למופז, וביקש שיאשר לגולני לתקוף את מחנה הפליטים ג'נין. תסתכל לי בעיניים, אמר לרמטכ"ל. אתם יכולים להגיד אלף פעם שמח"ט גולני מתלהם, ולתת אלף הסברים למה לא לעשות. אבל אני אומר לך, המג"דים שלי יכולים לעשות את זה.”

“באותם ימים הגיע מופז בלוויית קצינים בכירים לביקור במפקדת גולני, שישבה ליד גן נר שבגלבוע. אם הפיגועים יוצאים ממחנה הפליטים ג'נין, שאל מח"ט גולני צ'יקו תמיר את מופז, איך זה שאנחנו לא שם? איך זה שאנחנו חיים עם שניים- שלושה פיגועים ביום? אני מתבייש להיות קצין בצבא כזה. מופז שתק, אבל ניכר בו שדברי מפקד החטיבה מוצאים חן בעיניו. סוף סוף הגיעו לגדה הסוסים הדוהרים, שיחליפו את אלה שאותם צריך לדחוף.”

“מג"דים בצנחנים ששירתו תחתיו בעזה תיארו אותו כמפקד הטוב ביותר שהכירו, לא עניין של מה בכך כשמדובר בהערכה של קצינים מהחטיבה היריבה.”

“יש לי ספק כבד כמה קצינים בכירים אכן קראו את "מלחמה ללא אות", ספרו של תמיר על ימי הלחימה בלבנון. מי שיקרא אותו ימצא קצין חושב, ישר ומקורי שכמוהו יש בצה"ל פשוט מעט מדי, ומעט מדי במקומות הנכונים.”

“אני חושב שצ'יקו תמיר הוא מפקד שדה ייחודי. יכול להיות שגם כך הוא היה צריך ללכת מהצבא. אבל זה היה חייב לקרות לפני שנתיים, לכל היותר שנה. לו עמדו בראש הצבא ומערכת הביטחון אנשים שהמילה 'ערך' וכבוד האדם, גם האדם שחטא, יקרים להם, היה צה"ל זוכה באשרור ערכי גם במחיר של אובדן של קצין מצטיין. בפועל תמיר ילך, הערך היחיד שיאושרר הוא כיסוי התחת של המפקדים הבכירים, וצה"ל יוצא מוכתם מכל הצדדים, בהחלטה שיש עליה תווית של אי־כבוד.”

“צה"ל קיבל היום בחזרה מפקד מעולה, מהמעלה הראשונה. אין הרבה אנשים בצבא כמו צ'יקו.”

“רובו בראש הטור, בלחימה ובשדות הקרב.”

“מההיכרות איתך, אנחנו יודעים שתזרוק את המגן ותשמור את הסכין.”

“כל הזמן אנחנו לומדים את ארגוני הטרור והם לומדים אותנו. אנחנו משנים טכניקות לחימה, אין לחימה מושלמת, גם הצד השני עובר תהליך למידה ותהליך של שיפור והצטיידות באמצעי לחימה. הפעילות של הכוחות הסדירים, כמו של גדוד המילואים, הן פעולות מוצלחות ברמה מבצעית גבוהה, עם מוטיבציה גבוהה. אנו עושים מגוון רחב של פעילויות, אין שיטה אחת מושלמת אלא מגוון הפעולות הוא זה שיוצר בסופו של דבר את ההצלחות.”

“הפעילות שלנו מונעת מהמחבלים להתעסק בפיגועים מעבר לגדר והם נאלצים להתרכז בהגנה.”

“כל חיי הבוגרים עסקתי בלחימה, אך האויב שאנו נלחמים מולו כאן הוא האכזרי והפנאטי ביותר שנתקלתי בו מימי.”

“יום אחד הצטרפתי לאחד מהטורים של הלוחמים. אז אחד הלוחמים שמזהה אותי אומר לי: 'וואללה המח"ט, הרבה זמן אני רוצה לשאול אותך, תגיד אנחנו כבר איזה שבועיים הולכים מבית לבית, מבית לבית, אני כבר לא יודע לאן אנחנו הולכים?' אני מסתכל עליו ככה, לא ידעתי מה לענות. חייכתי. אז הסמל שלו אומר לו: 'תגיד לי, מה איכפת לך? אתה רואה מי מלפניך? אתה רואה מי מאחוריך? המספר ברזל שלך אצלך? תמשיך ללכת, אנחנו מתקדמים'. בסוף ככה הדברים האלה נראים ו...”

“חלק גדול מאוד מהטקטיקות שפיתחתי ביחידת אגוז, שהמהות שלה היה לפתח טקטיקות חדשות, באו מספרים שנכתבו על ידי הצבא הבריטי על הלחימה בהימליה, באינדוצ'יינה. זו היתה תקופה ארוכה של לחימה בזמן האימפריה הבריטית, לפני מלחמת העולם השנייה, בג'ונגלים ובשטח סבוך. אבל במיוחד בלחימה של הצבא הבריטי נגד גרילה בכל רחבי האימפריה. היה לי הרבה מה ללמוד ממה שקרה שם. גם הניסיון של האמריקנים בווייטנאם, בטח ברמות הנמוכות, הוא מאלף.”

“זו ביקורת מקצועית על איך שהצבא מתנהל. הספר מיועד לקצינים צעירים ואני חושב שאחד הדברים הכי חשובים זה להבין שאיש צבא זה מקצוע, וצריך ללמוד את המקצוע הזה. חשוב לדעת גם מה עשו במקומות אחרים, איך התנהלו מפקדים אחרים, ללמוד מהשגיאות שלהם, מהלקחים שהפיקו. בצה"ל יש תופעה של לימוד רק מהעשייה שלנו, זו קצת צרות אופקים”

“יש לנו חוב, מישהו מסתכל עלינו עכשיו מלמעלה.”

“בפעם המי יודע כמה חשבתי בלבי כמה מעט אנשים במדינת ישראל יודעים מה עובר על המפקדים הצעירים הללו, העושים לילות כימים בשירותה ולאיזה הקרבה הם מסוגלים.”

“לא היה לוחם ששירת בלבנון שלא הכיר את ארז, או לפחות את האגדות שנרקמו סביבו. כל מלחמה יוצרת את הגיבורים שלה, כאלה המכתיבים את הנורמות ואת השאיפות של היחידות ושל לוחמים רבים. אין ספק שארז היה גיבור הלחימה של צה”ל בחזבאללה. אלפי לוחמים חיקו את ארז, לעתים אף באופן לא מודע – סגנון הדיבור, צורת ההליכה שלו, האופן שבו החזיק ברובה." ~ על תא"ל ארז גרשטיין, מתוך ספרו "מלחמה ללא אות”

“בעקבות התגובה של חזבאללה אחרי ההיתקלות חשתי תכונה אחרת מאשר באירועים קודמים, והבנתי שכנראה מי שנמצא בשטח הוא מישהו שיש לו חשיבות מבחינתם. זה היה אחרי אסון השייטת, וידענו שחלקים מגופתו של איתמר אליה עדיין לא הוחזרו. היה לי ברור שתהיה החלפת גופות, וזה מה שעבר לי בראש, אז נתתי את הפקודה. כשאתה מקבל החלטות קשות, עומד מאחורי זה מטען רגשי. סבא שלי היה נעדר 50 שנה. הוא היה מ"פ בקרב על לטרון במלחמת השחרור ומצאו אותו רק אחרי 50 שנה. אתה לא מבין כמה זה חשוב.”

“מגיל 18 עד גיל 36 - 37 הייתי בלבנון. כמעט כל השירות הצבאי שלי זה מה שעשיתי, חוץ מתקופות קצרות של מנוחה. עולם המושגים שלנו והעיצוב שלנו כאנשים בוגרים התרחש בלחימה הזאת, וביום אחד זה איננו. אתה מסתכל לצד השני של הגדר ופתאום העולם כמו שאתה מכיר אותו כבר לא קיים. נהרגו לנו אנשים, עברנו חוויות קשות. השקענו שם את מיטב שכלנו, דמיוננו ומרצנו, ופתאום זה נעלם.”

“הגענו עם המון ניסיון מלבנון ועם הרבה ביטחון ביכולת. כשבאתי להציג תוכניות מבצעיות לפעולה, ראיתי מפקדים אחרים מהססים מול התצ"א (תצלום אוויר). אני אמרתי: אם צריך, נעשה את זה, בכל מחיר. ידעתי שאנחנו מסוגלים להיכנס ללב טול-כרם וג'נין ולהכריע, באינתיפאדת אל אקצה כי עמד לנגד עיני מה שאני מכיר יותר טוב מהמשפחה שלי: הרובאים של גולני, שביום-יום עושים לנו צרות, אבל בלחימה אין עוד יחידה כזו בעולם.”