נורית גלרון

“40 שנה (קריירה) הן לא פרק זמן קצר לזמרים. השנים עושות את שלהן לקול, ומצד שני - גם הניסיון. גלרון המחישה שוב ושוב שהמספר הזה לא עושה עליה רושם. היא התנפלה על הצלילים הגבוהים והנמוכים, כמו בעלת מלאכה מיומנת שראתה הכול והאינסטינקטים שלה חזקים מכל דבר אחר. עזרה לה להקה חביבה, ובמיוחד הגיטרות של אדם בן אמיתי, וזמרות הליווי המוכשרות עמר גשן וליהיא אלמוג-מזרחי”

“לאורך עשרות שנות קריירה, גלרון שרה את כל השירים הללו... את השירים של היומיום, את השירים של יופי העולם, וגם את שירי האבל. אבל תמיד תמיד, ויותר מהכול, היא שרה בקולה העמוק על האהבה - לוהטת, שותקת, נכזבת, יוקדת, תהא אשר תהא. במציאות הישראלית המסוחררת מרוב פאתוס והמשא הכבד של הזיכרון, גם זה סוג של חתרנות”

“אני מסופקת כשאני רואה את כל הדרך שעשיתי, ורק רוצה לשמר את הקיים. שהקהל החם והאוהב שהולך איתי כל הדרך יישאר איתי, כמו שאמר המשורר האהוב עליי: 'טעמתי מזה ומזה', ובסך הכול מתוק לי בפה.”

“יש תקופות שאני בתבערה פנימית לעשות, ויש תקופות שפחות. יש תקופות שיש דברים יותר בוערים לי מלשיר. אין לזה חוקיות, וזה לא שייך לגיל. המקצוע שלי הוא מקצוע של טלטלות – הלוך וחזור. זה מצריך איזושהי גישה צינית או עטיית עור גס יותר. זה נכון שזה מנוגד לעובדה שכאני שרה, אני נחשפת ומדברת את נפשי על הבמה. כן, יש כאן איזושהי ניגודיות אבל צריך ללמוד לחיות עם זה.”

“בלי קשר לקבלות שיש לי עד היום בקריירה שלי, וגם בלי להתייחס לגיל ולוותק, אני לא יודעת אם הייתי הולכת היום על אלבום חדש, מקורי, עם קונספט שחושבים עליו, משקיעים בו וכיוצא בזה. כיום תעשיית המוזיקה עובדת יותר על שירים בודדים, סינגלים שאמנים מקליטים ומוציאים לרדיו. בשנים האחרונות חלו שינויים רבים בהרגלי הצריכה של המאזין את המוזיקה שהוא מעוניין בה, וכל התפיסה של הוצאת חומר חדש השתנתה. אני ערה לכך ובהתאם מתנהלת בקריירה שלי.”

“יש ויש. תמיד יש. אני נהנית מאוד מהדור הצעיר, מדברים טובים שקורים פה. כל דור והאמירה שלו. אני רגילה להגיד מילים אחרות והם משתמשים באחרות. אבל אני מתחברת לשפה החדשה של הדור החדש, שלדעתי מעשיר מאוד את המוזיקה בישראל. יש יוצרים ונגנים כל כך מוכשרים, זה דור עם המון ביטחון ואמירה, וטוב שכך. אנחנו שקועים בהתנצלויות והם פתוחים לעולם, לשפה. הם ישירו בעברית, באנגלית, יעזו לעשות דברים יותר אוניברסליים, פחות מקובעים, פחות מחויבים למקום.”

“אני מברכת כל יום וכל שעה על שהגורל הפגיש בינינו. למדתי ואני עדיין לומדת מהקשר שלי ושל רפי כל כך הרבה דברים על החיים, על משפחה ועל חברות, על פתיחות והקשבה, על נתינה וגם על היכולת להסכים לקבל, וגם, ואולי החשוב מכול, על ויתור והכלה. אלה הערכים ששומרים לנו את הזוגיות.”

“בחרתי לא לומר יותר. זה קרה כשרפי היה חצי שנה באוניברסיטה בארצות הברית. נשארתי עם שני תינוקות בבית, הרגשתי בודדה ומבוהלת. בשיר הייתה ביקורת על הבועה התל־אביבית הנהנתנית, על הניכור והניתוק בין החיים בעיר הגדולה והחיים שנמצאים במרחק נגיעה ממנה. השיר נכתב ב־1989, עברו קרוב ל־30 שנה, את קולטת? 30 שנה, ובאמת אני לא מרגישה שהשתנה משהו!”

“השתיקה שלי היא בהחלט מחיר ההתלהמות. לא נעים לומר משהו ולקבל אחר כך תגובות מאיימות. כן, באיזשהו מקום זה משתק, והרי בדיוק על זה עובדים האיומים. היום רודפים אחרייך אם את אומרת משהו שהוא לא בקונצנזוס. לא קל לחוות איומים ושטנה, אני כבר לא בנויה לזה.”

“כזמרת מבצעת אני מלקטת שירים מכל מיני יוצרים שאני מעריכה ואוהבת וזה מתכנס לאלבום, ובאלבום הזה יש לא מעט יוצרים שמשהו מחבר ביניהם, וזה כנראה קשור בטעם שלי, באמונה שלי, בתרבות שלי, קשה לי להגדיר את זה בדיוק", חוזרת גלרון 40 שנה אחורה. "בעצם הבחירה של השירים אני מביעה את עצמי, כאלו אני זאת שכותבת, הם מביעים את מה שאני רוצה להגיד”

“כמה גבוהים החיים מזווית מבטך, ידך הקטנה בידי.”

“רק האהבה קירבה אותי לחיים, ואני הרי הייתי כבר קרובה למקום אחר, רדופת שדים.”

“מול הצד האפל של אלומת האור.”

“בוא נחיה את תל אביב שממול, אחרינו המבול.”

“אהבה עוטפת אל חיקה החם. סערות הזמן נשכחות לאיטן.”

“כמה שנהיה ביחד, וכמה שנאהב בסוף זו רק אני – איתי.”