שי אביטל

“בתשעה עשר בנובמבר 1974 חדרה חוליה של שלושה מחבלים לבית שאן. הם רצחו את מזל אדרי, ז'אן פייר אלימי, זוהרה ויהודה ביבס ופצעו כעשרים אנשים. המחבלים השתלטו על דירת מגורים ברחוב טירת צבי, בבניין מס' 1576. כוח של סיירת מטכ"ל הגיע למקום. בראש החיילים שפרצו לדירה והרגו את המחבלים עמד משה מהצוות של גיורא. אתו פרץ יוסי, חברו לצוות, ואחריהם נכנסו לדירה נחמיה תמרי, אז סגן מפקד היחידה, אביטל, גיורא ואיציק. כל השישה קיבלו משר הביטחון דאז, שמעון פרס, ספר של נתן אלתרמן כאות הוקרה.”

“אף אחד ממפקדי האוגדות והחטיבות שנכחו באזור יחד עם חייליהם לא נעמד על רגליו האחוריות ודרש שלא לתת את הפקודה לעלות עם טנקים על עיר הבירה של מדינה שכנה. סא"ל שי אביטל, אז מפקד סיירת מטכ"ל, עשה את זה באחד הכנסים מול רפול ושרון הנדהמים. כל הנוכחים היו בהלם. אלא שאביטל אמר שאם תתקבל בכל זאת החלטה להיכנס לעיר, הוא יעמוד בראש אנשיו. אלי גבע החליט אחרת וביקש להשתחרר מתפקידו.”

“חייל אחר ששירת בפיקודו מתאר את מערכת המיתוסים שממנה ניזון אביטל. 'שי הרגיש שהוא שייך לאיזו אליטה. למדת בכדורי, זה סממן, זה מבדיל אותך מהעם. השירות ביחידה, על אחת כמה וכמה. הוא חי את שירי הגבעטרון ואת העמק. מבחינת שי, מהעיניים של מאיר הר-ציון, למשל, השמש זורחת. הר-ציון היה דמות מיתית שייצגה לשי אדם שחידש נורמות בתחום של מאמצים ממושכים פני רצף של זמן. בודד, אבל חלק מצוות. הוא הביא אותו כדי שיספר לנו סיפורים שהיינו שותים בצמא'.”

“חבר'ה, לא הבנתם שאנחנו הולכים למות למען המולדת?”