ואלרי בונייה

“בהיסטוריה שלנו זה קיים. מאדאם פומפדור, מאדאם דו בארי, במאה ה־19 היו הרבה קורטיזנות, אחר כך כל כוכבות הקולנוע – בריז'יט בארדו, מרטין קארול – שהיו נשים שאהבו את האושר, את האהבה, את השמלות היפות. זו לא קלילות, זה טעם ליופי ולהנאה. הן בסך הכול רוצות להיות מאושרות. דרך האושר שלהן, הן גורמות לגברים להיות מאושרים.”

“הצרפתיות תמיד אהבו את היופי, את הלוקס. הן נהנתניות, ולמרות קושי החיים, לכולנו יש חשק להיות מאושרות, להיות נאמנות להנאה הפיזית. 'מיניות שמחה' זה מאוד צרפתי.”

“הג'ינג'יות היו סמל באירופה של ימי הביניים. הן היו נדירות, ומשכו מאוד את תשומת לב הגברים, שרצו אותן לעצמם. הג'ינג'יות נחשבות לנשים שמסמלות תשוקה, וזה גרם לגברים להעלות אותן בלהבות התשוקה.”

“הרבה קוראות כותבות לי שהן היו רוצות להיות כמו הדמויות שלי – נשים אוטונומיות שלוקחות לעצמן את החופש.”

“בצרפת לא מקובל לערבב בין רגשות והומור, רגישות ופנטזיה, הספרות כאן כבדה ולפעמים משעממת, עם משפטים גדולים, פרוסטיאנים ובלתי נגמרים. אני צריכה רגשות אלימים, תשוקה, אנרגיות. אנחנו בני אדם, ולכולנו יש שכבות. נכון שאנחנו מלאי רגשות, אבל אנחנו יכולים גם להיות החלטיים ואסרטיביים. הנשים של היום צריכות את זה – הן צריכות לקרוא על האישה האמיתית שחיה עכשיו בפריז.”