חיים גורי

“הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ”

“הַבָּא אַחֲרַי”

“יְרֻשָּׁה”

“הוא נפטר במיטה שלו, בחדר שלו, מוקף בכולנו, באנשים שאהבו אותו יותר מכול... הורי זכו ל־70 שנות אהבה שלא פסקה מלהיות סוערת עד הרגע האחרון. מעטים הם הזוכים לאהבה גדולה כזאת.”

“המוטו של תפישת עולמו: או שתעשו את הסוציאליזם בידיים נקיות או שלעזאזל הסוציאליזם!”

“אישיות שירית רכה, חלומה, נרתעת כלשהו מחיספוסם של החיים; אישיות קולטת רשמים, סופגת אותם אל תוך עולם אישי מהורהר, מינורי, נוטה ליגון רך, שהוא אולי תוצאה של מורשת האם ושל בדידות נעורים, ריחוקו של ילד מהוריו וחבריו. אישיות זו אינה מנסה לכפות את עולמה על המציאות על מנת לשנותה, אלא להיפך, היא קולטת את המציאות לתוכה, צובעת את עצמה בצבעיה, מנסה כמיטב יכולתה 'לעבד' אותה לפי צרכיה, אף תמיד נשארת גם מחוץ לה.”

“היו ימים והלכנו בלואי בגד ויחפים בדרך האפורה והמסולעת של ארץ־ישראל. היה ערך למחסור וערך ללחם הנרכש בעמל. את מקום פשטות החיים ולחם העצב ירש שיגעון המותרות ולחם החסד.”

“האם היותך מאמין בדרך המהפכה... מחייב אותך לשתוק ולא להתקומם נגד דברים הנראים לך בלתי צודקים, מכוערים, צופני סכנות, בנויים על שקר?”

“התעלה בוערת ותל אביב מוארת.”

“חונכנו על העדפת הקשה, על הבלתי נוח.”

“הפגישה עם שירת האחרים, בני דורי ולא בני דורי, השפיעה. אנחנו הרי לא חיים חיים בודדים.”

“חלק מהשירה זה זכרונות, חלק זה שירי התקוממות למצב האנושי.”

“מָתַי תָּבוֹא בִּי הַשָּׁעָה הַנְּכוֹנָה לְדַבֵּר בִּי? מָה עוֹד אֶרְצֶה לוֹמַר וְאֶצְטָרֵךְ לוֹמַר לִפְנֵי הַמְאֻחָר מִדַּי?”

“למי עליך להודות על חייך הנמשכים בהסתלקותם.”

“אֲנִי כְּבָר אָדָם זָקֵן, מִתְקָרֵב אֶל שְׁנוֹת הַפְּרִידָה. אִם לֹא עַכְשָׁו, אֵימָתַי?”

“שֶׁיּוֹדֶה לִי עַל שֶׁעָשִׂיתִי אוֹתוֹ לִפְנֵי לֶכְתִּי, אֶל הַמָּקוֹם הָאַחֵר בִּקְצֵה הֱיוֹתִי.”

“זֶה עֲדַיִן אַתָּה, הַהוֹלֵךְ וְרוֹצֶה בְּכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדְךָ.”

“מִישֶׁהוּ, אֵיכְשֶׁהוּ, בֵּין הָרְעָשִׁים, אוּלַי יִשְׁמַע אֶת קוֹלְךָ.”

“מָה עוֹד תּוּכַל לוֹמַר וְלֹא אָמַרְתָּ, מֵאָז רֵאשִׁיתְךָ, בָּעֲיֵפוּת הַזֹּאת.”

“אַתָּה זִכָּרוֹן פֶנוֹמֶנָלִי הַמְסָרֵב לִדְעֹךְ עַד בּוֹא יוֹמְךָ.”