יהונתן גפן

“בימים העלובים והריקניים האלה, נדמה שכבר אין אף אחד שיכול לעצבן אותנו או לזכך אותנו. אלה ימים שמתאפיינים בזה שכולם חוזרים על עצמם, כל אחד במחנה הפוליטי או התרבותי שלו, בקליקות דביקות, שבהן האינדיבידואל נבלע בקבוצת התמיכה שלו, ולאף אחד אין רעיון אחר וחדש (לכן בהחלט מגיע לנו ראש ממשלה כמו נתניהו, שהוא אבי הז'אנר של חוסר הרעיונות העממי, שמלכד אותנו בדבק השכול והאין־עם־מי־לדבר)”

“היינו ילדים רזים ומלאי עזוז כשהסבירו לנו למה כל הכיתה שלנו צריכה להיות בסיירות ובצנחנים. אבל אחרי שהייתי לוחם ומפקד בצנחנים, בגולני ואחר כך שוב בצנחנים, והבנתי שבגלל טמטום הממלכה אחרי כל מלחמה תבוא עוד אחת, שלא לדבר על השחתת המוסר של חיילי המחסומים במשך ארבעים שנה, עשיתי הכל כדי לנסות להגיע להסכם מדיני-אם לא עם הערבים, לפחות עם עצמי. אחרי שהשמעתי את דעותי הידועות, העבירו אותי להווי הבידור. אם יש דבר נורא יותר מאשר למות בשביל הקיסר זה להצחיק את הקיסר.”

“החבר'ה הקשוחים מקבלים מיקרופון, כל אחד והסיפורים שלו, חלקם אמיתיים וחלקם דמיוניים ורק משתפרים עם השנים. אין סיפורי קרבות, רק צחוקים וקטעים, בעיקר על התעללויות המ"כים, ובראשם הרס"פ מיימון שנהרג במלחמת ששת הימים, ומובן שכולנו כבר סלחנו לו, והוא נצור בזיכרון המנומר שלנו עם שאר המתים. אנחנו מביטים בתמונות שלהם ומובן שהם בכלל לא השתנו.”

“מעט נשים שברו לי את הלב כמו הפלוגה המזדיינת הזאת, ובאופן טבעי עשיתי לה את מה שעשיתי הכי טוב גם לכל האחרות שאהבתי ועזבתי - כתבתי לה שירי אהבה.”

“הרס"ר יום טוב, גבר ענק, אמיץ וקשוח, שהיה צריך להתכופף כדי לשמוע את הוראותיו של מוסה, המג"ד קטן הקומה, אמר לי: 'גפן, תביא את החיילים הדמיקולים שייפנו את הגופים של הדמיקולו הסורים'. 33 שנה עברו מאז ואני זוכר שהוא אמר 'גופים' ולא 'גופות'.”

“היינו ילדים אבל חשבנו שאנחנו גברים עשויים ללא חת. פחדנו פחד מוות אבל הקפדנו להסתיר את זה. לחלק מאיתנו זאת הייתה המלחמה הראשונה. לרבים מאיתנו תהיה זאת גם המלחמה האחרונה.”

“אם לא נוותר בגולן נלך לעוד מלחמה, כי אחרי כל מלחמת ששת הימים יש מלחמת יום כיפור.”

“כמו כותבים רבים לפני ואחרי, בצבא, המחברת שלי הייתה התרפיה שלי. לא ישנו יותר משלוש שעות בלילה, לא כולל הקפצות, ובכל זאת מצאתי לי זמן לנהל יומן, לאור נר שהוצב על קסדה עם הסוואה." ~ מתוך מאמרו "צומת בית ליד", עיתון "מעריב”

“ותאמינו לי, בצבא לא פחדתי מהאויב, פחדתי מהמפקדים שלי. בעיקר מהמם־כפים, שהם עם בפני עצמו. אחר כך, במשך שנים, תמיד לפני איזו הופעה שלי, ולא חשוב איפה זה בעולם, תמיד ניגש אליי איזה פרצוף תחת ואומר: 'תכניס אותי להופעה אחי, הייתי מם־כף שלך, כלב. אתה לא זוכר?'." ~ מתוך מאמרו "צומת בית ליד", עיתון "מעריב”

“עד היום כשאני חולף בצומת אני מריח, מעבר לבושם הפרדסים, גם את הריח הרקבובי של המסטינגים, שמן הרובים, זיעת החיילים שרצים בחמש בבוקר בסיבוב הלבן ומתייצבים למסדר בכיכר השמוק, אלה שיאכלו חרא בכמויות ויעשו הכול בשביל כנפיים וכומתה אדומה." ~ מתוך מאמרו "צומת בית ליד", עיתון "מעריב”

“בשלוש שנות צבא סדיר ו־20 שנה של מילואים בקרבי, איני מתגעגע לשומקום במיוחד. בעיקר לא למקומות שכבשתי ושחררתי (היו כמה גבעות ששחררתי פעמיים!). הייתי ברמת הגולן כשעוד קראו לה קוניטרה, ובאיסמעיליה, והייתי אפילו קצין מבצעים של חטיבת הבקעה. הייתי חייל, ואחר כך קצין, ואחר כך ג'נטלמן, אבל מכל חוויות המלחמה אני זוכר ונוצר את בסיס הטירונות של הצנחנים בבית ליד, בחורף של 65'." ~ מתוך מאמרו "צומת בית ליד", עיתון "מעריב”

“אולי משום שעמק חפר היה תמיד שלנו, חשתי שאני אכן משרת בצבא העם. שנתיים לפני הולדת האימפריה, אני נזכר באהבה ובחמלה בארץ הקטנה, ובמתנדבים הקטנים והאמיצים מפלוגה ד', גדוד 202. המג"ד היה פיחוטקה אדום הפנים, המ"פ היה מתן וילנאי הצעיר, אבל ראינו בעיקר את המם־כפים שלנו. עד היום הם מופיעים לנו בסיוטים." ~ מתוך מאמרו "צומת בית ליד", עיתון "מעריב”

“העבודה שלי הייתה סאטירה נשכנית, בעיתונים ובהופעות פוליטיות נגד הממשלה והשררה. מהר הבנתי שרק בארץ אני יכול לשנוא את הארץ כמו שמותר רק למישהו שאוהב אותה.”

“כמי שמשחר חייו מאמין ביכולתם של בני האדם ובזכותם לחופש, אפשר לומר ש'נולדתי - נגד', נאמן למשנתו של אלבר קאמי: 'כל ההיסטוריה האנושית היא, במובן מסוים, סיכום מרידותיהם של בני האדם'.”

“אני תמיד ילד, אבל אני מבוגר לגמרי מול ילדיי.”

“בשנות השבעים רצינו לשנות את העולם, הוא לא הסכים. אם אי אפשר להציל את העולם, אפשר לנסות לפחות להציל עולם של איש אחד.”

“אמצעי התקשורת ניזונים מן הקונפליקטים, מיקרופונים פתוחים הם הדרך הבטוחה ביותר לאי הבנות ומלחמה. הם אוהבים ניגודים ועימותים, כי בעזרתם הם נעשים פונקציונליים וחשובים.”

“הוא מלטף במבטו את הרחוב השותק שבקרוב יהיה הומה אדם, אבל כעת נשמעים בו רק קולות ציפורים המקננות על עץ האזדרכת העתיק והמאובק.”

“בכל מחזה שכתב תמיד השתמש בשלוש נקודות בסוף משפט. וכעת נדמה שאזלו לו המשפטים והמילים, ונשארו לו רק הנקודות.”

“ילד שהוא כבר כמעט בן שבעים ועדיין חשוב לו לכתוב את מחשבותיו ורגשותיו, בזמנים טובים ורעים, על נייר לבן ובתולי או במקלדת. ולא משנה שהוא זקן ואיטי, ולפעמים גם טרחן וממורמר - בכל פעם שהוא כותב את עצמו לעצמו – הוא ילד.”